היורדים- נפולת של נמושות

שנה חלפה, כמו טסה מעלי, שנה שאתה לא מחייך בה
שנה שאתה לא נמצא יותר. פשוט עזבת את כולנו,
נקרעת מעלינו. פשוט מתת עלינו, השארת אותנו ריקים.
זה מוזר, לא היינו בקשר המון שנים. אולי ארבע.
הרבה הרבה שנים חלפו מאז עשינו תחרויות אופניים עם הילדים של השכונה
וניצחנו את כולם בכדורגל, אני הייתי השוערת, ואתה היית החלוץ.
(או שהפסדנו. אני כבר לא זוכרת. גם ככה לא הייתי משהו בתור שוערת.)
שנה שחולפת, מצמצמת את הפער בינינו, פער של שנה.
עוד מעט לא רק אתה תהיה בן 23 אלא גם אני.
עוד מעט והפער הזה של השנה, יצטמצם לחלוטין,
ויתהפך
אני אהיה הגדולה,
ואתה תישאר בן 23.
אני כבר חיה חיים אחרים לגמרי.
אולי אפילו תאמר, נראית קצת שונה.
עדיין קצת נחבטת בשוליים,
עדיין רוכבת על אופניי מירוץ כמו פעם.
אבל זה במורדות של עיר אחרת,
ואין אף אחד שאני מתחרה איתו. אין תחרויות יותר.
זה מוזר. אתה קבור במקום שבו אפשר לראות את הגלים.
קצת אירוני. מריר כזה. איך שהגלים מתגרים בך ככה.
כמו שאתה היית מתגרה בכולם. בורח לפני שהיו יכולים לתפוס אותך.
אתה יודע? הדברים שמזכירים לי אותך הם הכי טיפשיים בעולם.
אני מדמה לראות אותך בכל אדם שנראה קצת דומה לך
ואם מישהו מחייך, את החיוך הממזרי שלך,
עולות לי הדמעות בעיניים.
או אם אני עוצרת להאכיל איזה חתול רחוב
אני ישר נזכרת בך, כי באמת לא פגשתי מישהו שכל כך אוהב חיות.
אפילו קראתי לחתול הטמבל שלי ששון. כמו החתול שלך.
וכל יום שישי שחולף, אני נזכרת בארוחות יום שישי המפוארות
הסלט הקצוץ דק של חנה, אימא שלך. ואני כל כך מתגעגעת.
וזה כל כך טיפשי, אני יודעת. אני יודעת כמה שזה טיפשי,
שאין בינינו קרבת דם אמיתית,
אבל אנחנו תמיד נישאר אחים. לא משנה מה.
אני אמורה להיות האחות הקטנה,
אמור להיות בינינו פער של שנה.
תמיד.
לא ככה.
אני אף פעם לא הייתי אמורה להיות הגדולה.