אני סוגרת מעגל. במקום לישון בנסיעה צפונה, הקשבתי לאחינועם ניני שרה לאה גולדברג, הירהרתי על יום אתמול ובהיתי בנוף שנשקף מהחלון של האוטובוס. כמה ירוק הצפון הזה שלנו. בדיוק כשנגלתה לעיני הכינרת, המכשפות שרו לי באוזן את "קסם על ים כנרת". אהובתי אהובתי אי אי אה אה!! חצי גומרת לי באוזן. פרלמוטר. יא משוגעת אחת. כאילו לא רציתי שהנוף הזה ייגמר. שהנסיעה תמשיך עוד קצת זמן. ועכשיו אני בקרית שמונה ומדי פעם מפיר את השקט הנעים הזה, קול של בום על-קולי או פיצוץ, לא ממש יודעת. כנראה שאני באמת אקסטרימית... עכשיו אני אצל ניקס, אחרי עוף בתנור ועוגת שוקולד שאימא שלי עשתה. אני אמורה בכלל להתכונן להכין מאמר ליום ראשון על נפלאות החרוז המודרניסטי. (איכס).
כל אתמול הייתי בעתלית. צהרים- אזכרה. בחיים שלי לא בכיתי ככה על קבר. המילים ניגרות מהפיות של כל אותם האנשים, "אל מלא רחמים..." השיר מתנגן, מבכה את המוות הזה שתמיד תמיד יהיה בטרם עת. הקול של החזן הצבאי, נשבר בקרבו, הדמעות של כולם נופלות בשקט, על הטוף, על האספלט, על קברים של אחרים. דמעות שקטות. עצורות.
11 חודשים לקח לדמעות האלה להיות שקטות. הן צרחו בהתחלה, יבבו בקול רם כל כך, כמו חיה פצועה.
תפילת אשכבה.
הוא נפל בקרב.
מוות. הוא מת עלינו.
פתאום ביום אחד, זה הפך מוחשי.
פתאום זה הופך מובן המילים השחוקות האלה-
"נפל בעת מילוי תפקידו".
"השם יקום דמו".
"גן לזכרו של הנופל".
נופל, נפל, חלל, חייל.
(סליחה על החרוזים, אני אמורה ללמוד מאמר על חריזה בשיריו של אלתרמן- וזה עשה לי כאב ראש)
בעתלית, בכניסה לשכונה חדשה שהקימו, שכונה שבה שרון היה אמור לגור, בבית שכבר נבנה והיום עומד מיותם, עשו גן לזכרו. בכניסה של הגן יש מעין פסל שנראה כמו שער של מקדש, אבן על גבי אבן מונחת והאבן שמונחת ממעל חצויה, שבורה.
זה אבני בזלת שהביאו מהצפון. מהר דב איפה ששרון נהרג. ככה אומר לי מישהו באוזן.
וכל האבנים חצויות, שבורות.
יש מורשת קרב של שרון. אומרים בטקס לזכרו שהיה במתנ"ס המקומי.
נכתבו עליו כבר שתי עבודות שהגישו צוערים בקורס קצינים.
דיברו על הצניעות, על החיוך, על השובבות והאהבה לזולת. האהבה לענבל. כמה שהוא אהב את ענבל. אני נזכרת שקראתי לפני שנתיים כתבות על חברות של נופלים, שלא זוכות למעמד הזה של אלמנות ואיך פחדתי שזה מה שיקרה לענבל כשסיפרו לי על זה ששרון מת. כל אדם הזכיר את ענבל אתמול. ענבל היא חלק משרון ואף אחד לא זילזל בשבע שנים של חברות. כמוה כנישואין לכל דבר. הרי לכולם היה ברור שזה הצעד הבא. זה היה נורא יפה בעיני.
כשנסענו ביחד אני ואימא, דיברנו קצת על הטקס, ועל כל מיני דברים, עלי. מסתבר שכל הבנות שהיו איתי בגן פתאום התחילו ללמוד משפטים. איזה ארבע בנות וכולן לומדות במכללה בנתניה. אחת לומדת בבין תחומי בהרצליה. אמרתי לאחת מהן שהן בטח המאפיה של עתלית במכללה. אז צחקתי כמו שאני תמיד עושה, ואמרתי לאימא שלי שרק הבת שלה, הנפל, הלכה ללמוד מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. אמא שלי רגזה כל כך ואמרה לי שכשהיא דיברה עם דליה, אמא של רעות, היא אמרה לה שלדעתה מכל הילדים שלה, אני זו הכי עשירה בכשרונות. אז אמרתי לאמא, "אפשר לחשוב.. אני לא כזו מוכשרת, ולא כזו מוצלחת.."
ואמא שלי נתכעסה עלי ואמרה לי שאני חייבת להפסיק לזלזל בעצמי, שיש בי הרבה איכויות שאין לאנשים אחרים ושהגיע הזמן שאני אכיר בזה.
אז אמרתי לה שזה לא זלזול בעצמי, שאין גבולות למה שאדם יכול לדעת, ולמה שאדם לא יודע, ושהיא צריכה לזכור שאני ושרון באנו מאותו המקום. צמחנו באותם הבתים. אותו חומר.
ופתאום הבנתי איך זה שתמיד אני זו שעושה הכי הרבה רעש, לא משנה איפה אני נמצאת. ואני זו שמנסה להצחיק את כולם, ואני זה סוג של שרון. כי שרון היה חלק כל כך גדול מהילדות שלי.
וחשבתי על כל הרעש שאני עושה בדרך כלל, על כל המילים שאני שוחקת, על כל הדברת שלי, ועל איך שכשהיינו קטנים, תמיד הייתי מקשיבה לסיפורים שלו. להמצאות ולאיך שהוא היה עובד עלי בעינים. ומצליח גם! כי הייתי כזו פתי. ופתאום הבנתי ששרון היה הבנאדם שהייתי שותקת איתו.
אני אדם זר בעתלית, כמעט ולא מזהים בדמות האישה הגבוהה הזו, את הילדה עם הלחיים האדומות, והברכים הפצועות. אישה. המבט המשתהה טרם זיק הזיהוי. "דפלואי, דפלואו שלנו... אויש כמה התבגרת..! כמה את יפה...! את שנה ג' כבר! איזה יופי.. איזה יופי.."
אני לא יכולה שלא לחשוב על פגישת האיחוד העצובה הזו. להיזכר בימים שטופי הדמעות לפני שנה. העייפות הקורעת הזו. איך העיניים יבשות בתוך הארכובות שלהם. כמה כואב זה בעיניים לבכות ככה בלי הכרה. ואחרי שמסיימים לבכות, לבכות עוד. הלב לא סיים זעקתו עליו, על זה שמת עלינו, מת עלינו בטרם עת, משאיר אותנו חלולים, פעורים, שותתי דם. כל האמרות השחוקות האלה.
כמה נכונות הן.
___________________________________________
קיצור תולדות הזמן: בקרוב הבלוג יחזור להיות שמח. בחיי. כרגע הוא באבלות עדיין. עם כולן/ם הסליחה.
לפני 18 שנים. 2 בדצמבר 2005 בשעה 19:03
