היורדים- נפולת של נמושות

באמת שלא הייתי אמורה לקנות
אבל היתה מכירה חצי חינם.
ובאמת שרציתי את המזרון של קינג קויל תוצרת אוסטרליה עם קפיצים נפרדים וציפוי כרית סופר פלאש
אז זה יקר.
אז אין לי כסף לקנות את המזרון הזה.
ואני מרגישה מוזר.

אבל כבר יותר מדי שנים שאני ישנה על הפנים. למעשה, מאז שעזבתי את ירושלים (ואת המזרן האהוב שלי שאנשים היו נוהרים לביתי הקט רק בשביל לישון עליו) לא היתה לי שינה מוצלחת.

בסידני יש שיטה כזו, שאפשר לשלם על משהו בהדרגה. נניח שמת 100 דולר והם ישימו את המזרן בצד. המחיר עדיין יהיה המחיר של המבצע אבל תשלמו כל שבוע נגיד, 100, 200 דולר עד שתסיימו לשלם לגמרי, ואז ישלחו לכם את המוצר או שתאספו אותו בעצמכם. זה נקרא "ליי ביי"
Layby

אני חושבת שכרגע החיים שלי הם בלייביי. נשלם לאט לאט ועוד שנה נקבל אותם בחזרה.

עצוב לי שאני לא איתה ומנגד אין לי אפשרות לאסוף את החתיכות, אין לי אפשרות להתמודד עם הפרידה כי היא לא באמת מתרחשת. יש מעין מתיחות כזו, שלא למתוח את הגבולות הרעועים בינינו. לא להגיד "אני אוהבת" לא להגיד "אני מתגעגעת". לא לגעת כי אולי הסטטוס קוו יופר.
יש לי חבר מהאוניברסיטה. הוא בחור חמד וקוראים לו אליהו.. באוסטרליה זה אליוט. אליוט ילדון חמוד עם תלתלים והוא בן 19 עם כל הנאיביות שמחוברת לגיל המופלא הזה. לא שאני בגיל מתקדם מי ישמע ועדיין מרגיש לי פער חברתי, תרבותי אולי. הוא מרגיש לי מאוד ילד. אלי הצחיק אותי כשאמרתי לו (שנפרדנו אבל אנחנו עדיין חיות יחד) כי הוא שאל מה יקרה אם מי מאיתנו תביא מישהי הביתה.. ניסיתי להסביר לו שזה לא יקרה כי אני לא ממש רוצה אף אחד אחר.

ועדיין, אני לא בהכרח כואבת את סוף הזוגיות כמו שאני כואבת את העתיד הנהדר הזה שהיה אמור להיות לי והנה ברח לי. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם חיים אחרים. ולתכנן משהו שהוא קצת יותר מהותי. יותר דומיננטי. אני שוקלת ללכת לשחק בהלפייר. מועדון בסידני. אולי בעוד איזה 10 חודשים כשהאהובה תברח לחו"ל. אני חושבת שהבלוג הזה יהפוך להיות הרבה יותר אטרקטיבי לכשביקורים אלו יקרו..

עד אז, תהיה לי מיטה נוחה שאלפים ינהרו כדי לישון עליה, חיים נוחים, חומרניים, עם הרבה מוצרים אלקטרוניים כדי לשמח לבב כל גאדג'ט-פיל, ואולי מהות שאינה תלויה באיש מלבדי. שנאמר, אין אהבת חינם בעולם.

ובנימה אופטימית זו, אני חייבת להודות לאנשים קרובים ורחוקים כאחד, שאיכפת לכם ממני בעודי נמצאת במצב מעורר הגיחוך הזה. אני בעצמי צוחקת עלי ואילו אתם מחבקים ודואגים לי. אני רוצה לומר תודה לכולם בלי שזה יישמע נדוש, אבל אי אפשר, אז נסתפק ב: "היי כולם, אני מתגעגעת, כיף לי לקבל הודעות מכם. כולכם עשיתם לי טוב על הלב"

אז זהו לבינתיים. אני חושבת שאני חוזרת לכתוב. מעכשיו, החלטתי לשתף אתכם בחוויות חיוביות, ולהפסיק להתבושש בבוץ של עצמי. החלטה חיובית ואמיצה אני חושבת!

נשיקות ושנה טובה.