היום אני מוצאת את עצמי בלי יותר מדי אנרגיות. למרות שהלכתי לקנות זוג מכנסיים והסתובבתי בקניון, לא ממש בא לי ללמוד ולא ממש בא לי לעשות שום דבר. נ לא רוצה להיות ביחד איתי בזוגיות. היא רוצה להיות בחברות, ורוצה שנישאר לגור יחדיו ולדאוג לי, אבל היא לא רוצה להיות בת זוג יותר. של אף אחד. היא עוברת להונג קונג בעוד שנה (למעשה פחות משנה) ושלשום השמיים התמוטטו עלי.
זה לא שלא ראיתי את זה מראש. זה לא שלזוגיות לא היו בעיות.. היו רגעים טובים והרבה רגעים פחות טובים. ההגירה הרגה את הזוגיות וכמעט והרגה אותי בתהליך. היום אני מוצאת את עצמי פועלת על מצברי אנרגיה סודית, בלתי נראית כמעט בלתי קיימת. אני ממשיכה בקיומי, כאילו כלום לא קרה אבל אני לא באמת רוצה להמשיך. זה מעט מגוחך, אבל במובן מסויים הכל איבד חשיבות. אני מניחה שהכי גרוע מאחוריי. אולי דברים יתפתחו בכיוון חיובי בעתיד. אני רואה עתיד. סוג של עתיד לפחות. בעוד שנה אני אעבור לדירת סטודיו. בעוד שנתיים אני אסיים את התואר ואנסה להתקבל לתואר שני.
קרו דברים מטורפים בשנים האחרונות. הוצאתי רשיון על אופנוע, קניתי אופנוע כמעט זקן כמוני, שיפצתי אותו ממש לאחרונה, נהייתי קצינת החברויות של דייקס און בייקס סידני. קניתי לפטופ חדש.. אני כותבת עליו ברגע זה(!) ואתם יודעים כמה שאני אוהבת את הגדג'טים שלי.. התקבלתי לתואר מדהים. מדהים מדהים. מעין חצאי ניסים או ניסים קטנים. אני מברמנת ממש ליד הבית והבר הזה מרגיש כאילו תמיד עבדתי בו. במובן חיובי.
ועדיין, החיים נהיו אפורים לי מאוד לפתע. ואני במקום מאוד מוזר. אני לא רוצה לחזור לארץ ובה בעת אני מתגעגעת.
לא לדאוג בבקשה.
ועל מנת להקל את מצב הרוח העגום נשתף אתכם בעוד עובדה קטנטנה.. בימי חמישי יש לי מעבדה בביולוגיה. אנחנו קבוצה של ארבע בנות, אחת קוריאנית, אחרת טייוואנית, אחת בלונדה לסבית שמנמנה ואנכי. יש איזון בקבוצה, שתי אסיאתיות ושתי לסביות.. הבלונדה לגמרי מתהוללת ורועה בשדות זרים לדעתי היא מתאוששת מזוגיות שבורה גם כן.. ביום רביעי שלחתי לה הודעה כדי שנצא ביחד למועדון הלסבי התורני אבל היא היתה עסוקה..
למחרת במעבדה ראיתי שהפרטנרית של אותו היום נשכה לה את הכתף בצורה קיצונית שלא לדבר על זה שהבחורה סימנה לה את הצוואר כאילו אין מחר..
שאלתי אותה, יא, בלונדי, לא ידעתי שאת "כזאת".. (קריצה קריצה). 😄
לפחות מישהו נהנה פה בסידני..
לפני 14 שנים. 6 בספטמבר 2010 בשעה 5:17
