אני חושבת שנכשלתי בכימיה. אנטומיה אני הולכת לשבת מחדש בתחילת חודש דצמבר.
אין לי שקט למרות שהזוגה עזבה את הבית והיא ממשיכה לשקר לי על מאה אלף ואחד דברים. היא הפקידה לי כסף בחשבון. עשרה דולרים שלמים. תודה יקירתי על המיינד פאק. היה מדהים. אני רוצה שהיא תעוף לכל הרוחות אבל מרחמת עליה באותה המידה.
יש לי בתוך הראש כל כך הרבה רעש. כל כך הרבה חוסר שקט. אני בדרך כלל אדם מאוד אנרגטי, היפראקטיבי, אבל אף פעם לא רציתי לעבור אבחון. לאחרונה, אחרי שאין בי מספיק שקט כדי לעשות אפילו מלאכת יד, שלא לדבר על זה שאין לי אפילו סבלנות לבזבז זמן על פייסבוק (!) התחלתי לחשוב מחדש על נקודת המבט נוגדת הרטלין שלי. הגיע הזמן לעבור אבחון. הגיע הזמן להתחיל לקחת תרופות.
תמיד פחדתי לקחת או לעבור אבחון בגלל שלא רציתי שישנו לי את המוח. אני אוהבת את המוח שלי, אני אוהבת את היצירתיות ואת האנליטיות שלי. ואני אנלית. נורא אנאלית בכל מיני דברים קטנים. זה לא שאני אוסידי, פשוט יש לי קטעים. אני אוהבת לסדר את השטרות בעבודה ככה שכל החלונות פונים לאותו הכיוון. וזה מרגיע אותי. אני אוהבת לקפל כביסה באופן מאוד ספציפי. והם כולם סדורים כמו חיילים.
כשהכרתי את ג'ורג' לראשונה היה לה חדר בלאגן. היא בדיוק עברה לבית שלה שבועיים לפני שהכרנו ואני באתי להתארח אצלה כי עשיתי תרגיל ל"מבורכת". אחרי שעה כל הבגדים היו סדורים על שולחן הפינג פונג לפי קטגוריות.
אז היה לה חדר בלאגן. 😄
אני יושבת אתמול באוניברסיטה ועושה הכל חוץ מללמוד ולפני שהגעתי למעבדת המחשבים בכימיה חשבתי שכדאי ללכת לקנות אוכל ואז חשבתי טוב, אני כבר בשכונה, כדאי ללכת לשירותי הפסיכולוגיה כדי לקבוע תור לאבחון. אז נכנסתי וישר ראה אותי סטודנט בשנה האחרונה לפסיכולוגיה ודיברנו.
אני בת 27 ואף פעם לא קלטתי דברים מאוד בנאליים. כי בתכלס בתיכון די הצלחתי. ביסודי די הצלחתי. אבל לא חשבתי על דברים כמו העובדה שבתיכון הייתי מתחילה כל יום עם אימון של נבחרת האתלטיקה. כל יום בין 7 לשמונה שעה ספורט. וזה לא הכה בי עד שדיברתי עם קינג, הבחור משירותי האבחון הפסיכולוגי.. אף פעם לא חשבתי על זה שאת כל השיעורים בתיכון הייתי עוברת עם ספר מתחת לשולחן. כי זה הגיוני.
ותכלס, תמיד הייתי מסוגלת להתרכז לפחות במלאכת יד. במשהו יצירתי. תמיד ניגנתי, תמיד עשיתי המון ספורט תמיד היה לי רעש, אבל בקטנה ברקע. אף פעם לא חשבתי שאני היפראקטיבית.
אבל לאחרונה, כאילו שוחרר לו קן צרעות. אני לא מצליחה להתרכז בכלום. ואני לא מתמודדת עם החיים בצורה מאוד חיובית. אני סולחת לעצמי ומלקה את עצמי בד בבד. ונכשלתי בכימיה. וזו אשמתי. וזה מדכא אותי. עכשיו אני מפחדת שהאבחון יגיד לי שאין שום דבר רציני שצריך טיפול. עכשיו כשאני רוצה טיפול אני מפחדת שיאמרו לי שאין שום דבר לא בסדר, אין שום דבר שצריך לתקן.
שוין. אני לוקחת יומיים שלושה חופש מהלימודים. נתחיל ללמוד לאנטומיה ביום שלישי. המבחן הראשון בשישה לדצמבר. אני רוצה קצת חופש קצת קצת שקט.. משהו.
לנשום עמוק. (אני יודעת.) רק תנשמי... .(אני יודעת!!!)
לפני 14 שנים. 19 בנובמבר 2010 בשעה 3:20