היורדים- נפולת של נמושות

ומה עם הלימודים?
רבים מחברי פזורים בניכר. ישנן האחיות לבית B שנמצאות באירופה ואת סיל שנמצאת בבוסטון ואת בנות הזוג ר' וד' שנמצאות בקלגרי בקנדה. ובל נשכח את נ' שנמצאת בהודו. לא יודעת מה לגבי הודו, כי היא בטרק ובטיול אין תחושה כמו של שבת קבע בניכר, אבל בשיחה עם אחת מהאחיות לבית B שנמצאת בברלין, שתינו בכינו והודנו שאנחנו מתגעגעות לחגים בארץ. שתינו, אתאיסטיות (או לפחות חילוניות גמורות) אמרנו שהחגים זה החלק הכי קשה בניכר.

ומה עובר עלי? המממ, השגרה אותה שגרה. צמצמתי קצת חובות, עבדתי בתור שליחה על אופניים, לפני שבועיים התפטרתי ולפני יומיים היה יום העבודה האחרון שלי.
פולה, ניוזילנדית שגרה בסמיכות אלינו והיא השותפה של החברה הכי טובה של זוגתי (מישהו עוקב פה?) עובדת בתור מלצרית בצ'אסטפילד. זה איפשהו בצפון סידני. החל מיום שני גם אני אעבוד בתור מלצרית. מה רע. עבודה זו עבודה זו עבודה.
בתקופה האחרונה אני לא כל כך יודעת מה בדיוק אני עושה עם עצמי. למה אני כאן בעולם, לאו דווקא סידני. מה יהיה בסופי? האם אני ארוויח הרבה כסף ואחיה ברווחה כלכלית? האם לעולם אשאר ענייה. איפה זוגתי בכל הבלאגן הזה, ואיפה אני בתוך כל הבלאגן שהוא חייה? לפעמים אני מרגישה כאילו שזה לא פייר, פער הגילאים הזה ביננו, שמדי פעם מבצבץ וצף לו על פני המים.
זה כמו הקונפליקט הבלתי נלאה הזה שדשתי עם אחותי לגבי כשהייתי בת שמונה עשרה. לפני כמעט שש שנים...
"את לא יכולה לצאת עם בנות בגילך כי הם לא יכולות להבין אותך ומצד שני את לא יכולה לצאת עם בנות שלושים כי פער הגילאים יהיה גדול מדי".
עברו שש שנים מאז, אני יוצאת עם אישה בת שלושים, ופער הגילאים או יותר נכון הפחד שלי מהחיים בכללי, הולך ומעמיק. אני מניחה שכל אדם עובר את התהליכים האלה בחיים, אבל ההחלטה הזו להתבגר בעשר שנים בבת אחת, נותנת אותותיה בי.

או לפחות ככה זה מרגיש לי. זה כמו המשפט הזה שאיזה מישהי סיפרה לי פעם שהבת שלה ענתה לה כשהמורה שאלה מה היא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה-

"אני, אני רוצה להיות ילדה".

ובינתיים בווינט יש בלוג של סבר פלוצקר עם הסבר לTANSTAAFL
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3314710,00.html

כרגיל אני מתגעגעת הביתה, אני מתגעגעת לחגים ואני מתגעגעת למשפחה של חברים.
מקווה שכולם שלמים ובריאים.

ונשיקות לכולם, שיעבור עוד חודש ושיהיה טוב יותר.