באמת שאני צועקת עד לב השמיים בסתר, אבל שום דבר לא מסכים לצאת. לא באמת.
אני לא יודעת למה. ודווקא הכל מתחיל להיות בסדר. אולי זה כזה מעין שקט שלפני סערה. אני מאוד נגד הקריסמס. אם תשאלו אותי למה אני לא חושבת שאני אוכל לספק תשובה נורמלית. אולי זה בגלל שבפעם הראשונה אין לי באמת חנוכה. אין לי באמת חגים. אין לי ללכת לשוק מחנה יודה, לקנות סופגניות במחירים מופקעים של 4 שקל. חוץ מבחנות ההיא לפני הסיבוב שמוכרת בשני שקל וחצי. אח. אין על החנות הזו.
אז נכון, יש פה קריספי קרים, שזו חנות סופגניות שעובדת 365 יום בשנה, אבל אז מה מיוחד בחנוכה?
אני מניחה שאני שוב במרץ שונאת את הגלות. אני נורא דו פרצופית, כי איכות החיים שלי טובה יותר. אני אוכלת טוב יותר, חיה טוב יותר. פחות לחץ או אולי יותר, אני כבר לא יודעת.
ואיכשהו אני מתגעגעת לא מתגעגעת לארץ. אני מניחה שזה לא עובר. אולי זה בא בגלים.
לפני 17 שנים. 5 בדצמבר 2006 בשעה 10:45
