מוזר למדי
אחד החגים הכי טובים שיש לדת שלנו להציע ולי רק בא שייגמר כבר.
מלחיץ כל קניית המתנות המטורפת, שעוברת הדגש יתר בעקבות השכן, מר מולד.
גם כן מר מולד, שיילך להזדיין, עם העץ שלו וכל האיילים.
סליחה. לא התכוונתי שייצא פה פורנו אדום מכל הסיפור.
אתמול הדלקתי נר של חנוכה ולא הצלחתי להיזכר בשיר, ואז נזכרתי ופתאום הרגיש לי נורא לבד (שוב פעם.. כן אני יודעת שזו הפעם המליון ואחת כבר) כי שרתי מעוז צור לבד, ואת כל השירים המפגרים שהם קץ ילדותי. ולא. זה לא שימח אותי. ואז התברר לי שבגלות, יהודי התפוצות בכלל לא שרים, הם אומרים את הברכה. אומרים את הברכה?! מה?!
אני לא מבינה- אז מה זה שווה בכלל?
לפעמים קשה לי להמשיך קדימה ולהעמיד פנים שהכל נפלא. אפילו שהרבה דברים נהדרים ממש (ולא אני לא צינית). לפעמים סתם בא לי לישון יומיים. ואיכשהו, גם זה לא מצליח לקרות אף פעם. אני אפילו לא יודעת למה הבלוג הזה הוא המפלט היחידי שלי. זה כאילו שאני נאלצת לפרוק את כל העצב על מקלדת אחת. שהאותיות בעברית שכתבתי עליה נמחקו כבר ממזמן.
נו שוין.
לפני 17 שנים. 17 בדצמבר 2006 בשעה 0:54
