היורדים- נפולת של נמושות

איפשהו משהו הולך לו לאיבוד?

אני חייבת להודות שאני כמו כל אדם אחר, שבוייה בקנאה באשר היא לכל דבר שהוא. אני מקנאת באנשים שנונים ממני אני מקנאת בכותבי בלוגים טובים ממני פופולאריים ממני אני מקנאת בנשים יפות ממני אני מקנאת.

נקודה.

אבל לא רק שאני מקנאת לאחרים, אני גם נרקיסיסטית מספיק לקנא לעצמי לתקופות אחרות של חיים שכבר אינם. ולא הכוונה לצורה פטאלית כי אם מציאותית. החיים שהיו קודם לכן, מתקיימים בקו ליניארי עדיין, אבל החלקיק שהוא מהותי נמצא על קו אחר, ליניארי בפני עצמו והקו הזה מתפתל בדרכים אחרות ואיננו חותך את החיים שהיו.

היום ישבתי לקרוא קטע מהבלוג מלפני 405 יום. אני פה כבר כל כך הרבה זמן?? אולי יום כבר.. למה אי אפשר לכתוב שנה וחצי? הרבה פחות מאיים. ואפילו שזכרתי בדיוק את הנקודב בחיים בה כתבתי את הפוסט ההוא, אמרתי לעצמי- יא.. זה כתוב נורא יפה, את בטוחה שאת כתבת את זה?
****
אני עוברת ב?יו?ת, אני דומסטיקטת. לפני שבוע הגיעה לבקר אותנו חברה של חברים. היא מטיילת והיתה צריכה מקום לנחות בו עת הגיעה לראשונה בחייה לאוסטרליה. לסידני. ואני מקנאת בה. בוודאי. היא בתחילתו של טיול שאני מעולם לא עשיתי. והייתי רוצה לעשות. ועוד איך. אז למה לא בעצם. ואיך להסביר למישהי שהדבר היחידי שמקשר אותנו יחד כרגע זו העובדה ששתינו ישראליות מירושלים וחוץ מזה אין בינינו ולו חצי דבר, איך להסביר לה מה הביא אותי להגיע לכאן (הטירוף, כמובן) או איך בדיוק להסביר את מערכת היחסים שלי ושל זוגתי, או אלמנטים אחרים, שנועדו להישאר חבויים, כמו הסיבה שהבלוג שלי נמצא באתר הזה ולא באתרים אחרים כמו תפוז או הבלוגים של נענע וזה.

ולמה מאז שהיא פה אני רק רוצה שהבית יהיה בלי אורחים. זה לא שאני לא מחבבת אותה. היא בחורה שקל לחבב. אז מה בעצם שורש הבעיה?

הSM לא הלך לשום מקום. אני עדיין צריכה את זה ורוצה את זה, והגבולות של מי אנחנו ומה אנחנו כל כך מטושטשים. זוגתי אומרת דבר מה שהוא נכון מאוד ועיקרו שאם המצב אינו יציב ושתינו לחוצות מסיבות אחרות, אי אפשר לשחק. זה רק יסתבך והתוצר יהיה רע.

אתמול היה לי משבר נוסף והמרה השחורה פיעפעה בורידים באכזריות בלתי מתפשרת ובדבקות חסרת רחמים. וכעסתי עליה. כעסתי עליה כי היא הבטיחה להיות שם בשבילי, ולפעמים אני מרגישה כאילו שאני צריכה לצרוח כדי שהיא תשים לב. ולפעמים זה אולי בגלל שאני שוכחת שאנחנו רק בני אדם, והעיניים שהן המראה אל הנשמה, לא תמיד מסתכלים בהם ולא תמיד יודעים ישר את מה שקורה בפנים. אפילו אם זו בת הזוג שלך. אפילו אם הקשר הוא באמת ייחודי וציורי.

לפעמים אתה פשוט לבד.

זוגתי מנסה להסביר לי שלפעמים אני פשוט חונקת. וזו עובדה שאני יודעת. אני עושה את זה וזה קרה בעבר. אני רוצה יותר מדי מהר מדי וכל הזמן. כאילו שאני מכורה לאיזה דבר מה בלתי נראה. והיא עדיין מאוהבת בי. והיא עדיין אוהבת אותי. אבל לפעמים אני יותר מדי. אני לא יודעת אם רציתי לצחוק או לצעוק כי שמעתי את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים בחיים שלי. יותר מדי. ואם רק אני אשחרר קצת, אזי יהיה גם לה מקום להכיל את התשוקה והאהבה הגדולה הזו שיש לה אלי. ואני שומעת ויודעת שזה השיעור של החיים שלי. שיעור מספר אחד בזוגיות: למד לשחרר. ועם זאת שאני שומעת אני יודעת שזה קשה מדי. והלקחים משאירים את חותמם בי.

אבל בסופו של יום היא זו שמחבקת אותי, היא זו שמוחה את הדמעות שלי, והיא זו שמחזיקה אותי שלמה למרות כל הסדקים, לעוד יום אחד.