הנוף בסוואנה שלי

קודם כל אני רוצה לשתף את כולכם שאני דיביל, חסר אחריות וגם טמבל ברמות נתפשות.

לא התאמנתי בכלל למירוץ הזה.

קודם כל, אני רוצה לשתף אתכם במספר עובדות לגבי המירוץ הזה. בלי קשר אלי. (איך משהו יכול להיות לא קשור אלי?).

סובב כנרת ההקפה המלאה, נועד לאנשים שעושים ספורט באופן רציני ויומיומי, לאורך זמן.

המירוץ הזה קשוח והוא לא נועד לתיירי ספורט.

כשאני חושב על זה איך הייתי כזה דיביל ויומרני שאוכל לעשות את המרוץ הזה בלי להתכונן ברצינות, אפילו פעם אחת. בא לי לעשות לעצמי סשן עונש על הטימטום שלי.

פעם הייתי ספורטאי, כך שאני לגמרי יודע להרגיש את הגוף שלי, אפילו כשאני רחוק מלהגדיר אותי כרגע כספורטאי. אני לא מגיע לפציעות ספורט, אבל לעומת זאת, אני מסיים מה שהתחלתי.

אחרי בערך 25 ק"מ, כבר הייתי על האדים של הדלק ולא רק אני, גם הרבה טובים שרכבו לצידי. עכשיו מה? נשארו 40 ק"מ. כאילו מה בדיוק עומד לקרות?

תקשיבו לי, הגעתי למצב שאני רוכב שלושה ק"מ ונח כמה דקות. נתפסו לי כמה שרירים בעליות הנוראיות של המקצה הזה. שיחררתי אותם, התאוששתי והמשכתי.

אבל כל פעם שלושה קילומטר כשנותרו עוד ארבעים, זה לא סימפטי במיוחד.

המשכתי כל כך לאט שזה בגדר ביזיון בכלל.

לדוגמא, כשהגעתי קילומטר אחד מקו הסיום, עשיתי עוד הפסקה כדי להצליח לסיים.

עם האדים של הדלק, ממיכל שהתרוקן עוד לפני מחצית המירוץ, סיימתי את המירוץ בהצלחה. המארגנים כבר התארגנו ללכת.

אבל אני, סיימתי את המירוץ. זה עלה לי בדם. סבלתי יותר מחצי מירוץ. אבל אני לא אדם שנוהג לוותר בקלות על המטרות שהצבתי לעצמי.

לקח לי נטו רכיבה של 4:30 שעות, אבל אני לא מאלה שמוותרים ולא מאלה שעושים לעצמם פציעות ספורט.

אני פשוט דיביל.

תשמעו לי, שלא תעזו לעשות חצי הקפה, או אפילו מי ישמע הקפה שלמה, בלי להתאמן לזה הרבה חודשים.

קשוח המירוץ הזה, שכה היה לי רע.

על ארבע, על האדים של הדלק שנגמר מזמן, סיימתי.

בהצלחה? מפיתום. על הפנים, על ארבע.

תשמעו למאסטר צ'יטה ותיזהרו מהאתגר הזה.

עוד שבע שעות אני קם ויוצא לסובב כנרת. הקפה מלאה, 65 ק"מ. ההזנקה מתחילה בצמח, ב 6:30 בבוקר.

תחזיקו לי אצבעות.

מתוך כימים אחדים של מאיר שליו.

"הרי זה מה שאני אמרתי לך לפני רגע,  זֵיידֶה,  לא צריך סיבות גדולות בשביל לאהוב אשה,  והגודל של האהבה אף פעם לא קשור לגודל של הסיבה,  לפעמים מספיק מלה אחת שהיא אומרת.  לפעמים רק הקו של המותן,  כמו גבעול של פרג.

לפעמים איך שהשפתיים שלה נראות כשהיא אומרת שבע או שמונה.  תסתכל ותראה,  בשבע השפתיים מתחילות כמו לנשיקה ואז רואים לרגע את השיניים נוגעות בשביל הבֵּית ואז הפה נפתח קצת... ככה... ש-בע.  אתה רואה? ובשמונה המֵם סוגרת את השפתיים ואז הקצה הלשון מציץ בשביל הנוּן,  ש-מו-נה..."

והוא נעץ בי מבט,  כמבקש לראות אם עמדתי על כוונת דבריו.

"בשביל להבין את הדבר הזה,  שעות אני עמדתי מול הראי. אני עמדתי ואני אמרתי את כל המספרים האלה לאט-לאט ואני הסתכלתי איך בדיוק כל מספר נראה על הפה,  ופעם אני גם שאלתי אותה,  תגידי לי,  יהודית,  כמה זה שלוש ועוד ארבע,  רק בשביל לראות את השבע על הפה שלה,  אבל היא בוודאי חשבה שאני משוגע.  ולפעמים,  שתדע לך,  זֵיידֶה,  רק הגבות,  רק הגבות של אשה,  יכולות להחזיק גבר במשך חיים שלמים."

הוא מזג לו עוד מנה קטנה של קוניאק,  סגר את הבקבוק והשיבו לארון.  "אתה לא תקבל יותר היום,  זֵיידֶה.  זה היה רק בשביל עכשיו לטעום ובשביל פעם להיזכר.  אני אשאיר את הבקבוק הזה בשבילך,  שישכב לו כאן ויחכה ביחד אתי עד הארוחה הבאה שלנו.  זה טוב לקוניאק לחכות,  ואת הכוסות ואת הכלים ואת הכל מה שיש כאן אתה עוד תקבל ממני פעם אחרי שאני אמות.

בינתיים תמשיך לך לגדול ולשחק ולרוץ אחרי העורבים,  ואנחנו שלושתנו,  אני ורבינוביץ' וגלוברמן,  נדאג שתהיה לך ילדוּת יפה,  כי מה יש לילד חוץ מילדות? כוח אין לו ושכל אין לו ואשה אין לו.  רק אהבה יש לו ששוברת לו את החיים ואת הגוף."

***

כותב מקסים המניאק.

טוב נו. אולי בגלגול הבא גם אני אכתוב ככה.

האקסית שלי מלפני 12 שנה שלחה לי את זה. מאז אני מהרהר מה הסאבטקסט.

כשבגרוש היה חור והוצאנו,

את הזמן על ביצות וכבישים.

לא היו חתיכות בארצנו,

אך היו יה חביבי נשים.

אך איפה הן הבחורות ההן,

עם הקוקו והסרפאן,

עם הטוריה והשיבריה,

למה כבר לא רואים אותן?

***

פעם, לפני שנים רבות,

כשהכלוב היה חדש,

והקהילה היתה אינטימית,

הייתי מוציא פוסט בבלוג,

הוא היה נשאר,

בעמוד הראשון חצי יום,

כדי שכולן יספיקו לקרוא.

היום הכלוב מלא כותבים,

תוך פחות משעה,

אתה עף מהעמוד הראשון,

ומתשומת ליבן של נשות המילניום.

***

עכשיו לאחר שראיתן כולכן,

שאני משורר מוצלח כל כך,

תנסו לשיר את השיר שכתבתי,

במקצב השיר שמייד אצרף.

***

פפפ.

איזה קצב, איזו שירה, איזה מילים.

הוא: אתה פשוט משורר צ'יטה.

אני: חחח. בטח.

אני: שמת לב ש"כל העיר מרכלת עלינו?"

הוא: אהה.

אני: בדיוק. שמת לב ל"ואז אראה לה?"

הוא: וואללה, לא שמתי לב.

אני: אז על מה אתה מלין? שאני לא באמת משורר.

***

שבת בבוקר. סופשבוע רגוע בגלגלץ. ריח של גשם. אוויר נקי. כוס קפה שחור מהביל. פשוט נעים.

הבוקר קמתי מחלום, שבו אני מחזיק בחורה מקסימה, שיושבת על רגלי ערומה עם הפנים אלי ואני מלטף אותה מלא זמן והיא אותי ונעים לי מאד. לדעתי, אם אין את זה, כל הרוח והצילצולים, לא שווים אגורה שחוקה.

אפרופו פירוש חלומות, לדעתכם זה סימן, שאני כבר מוכן להתחלה חדשה לגמרי? בעבודה ובזוגיות?

לדעתי אני מוכן וזה לגמרי נחשב ושווה המון.

הבן שלי הלך לפסיכולוג והוא אמר לו, שמה שקרה זה שולי ושיחזור לשיגרה. שלא יעשה מזה עניין. שלשום כשבאתי לבקר אותו, ביקש ממני, שאקח אותו מאמא שלו ואקח אותו ואת החפצים לדירה שלהם בתל אביב. כמה סימבולי. חזרה לשיגרה איתי.

ישבנו אצלו בדירה ושוחחנו על ספורט. אנחנו משפחה של אתלטים. דיברנו על לעשות טריאתלון, דיברנו על סובב כנרת. על פוצ'יוולי. את החרדה, שהיתה, עזבנו.

***

בעבודה, עושה את הרושם שאני מתחיל לחפש עבודה ברצינות. נקסט.

פרידות זה חרבאנה, גם זו פרידה. מטלטל אותי משהו.

***

הייתי זקוק אתמול לפרוק ולספר לאנשים קרובים את מה שעובר עלי. שוחחתי עם האקסית, עם בני הבכור ועם בני הבינוני. כולם היו אחלה וזה עזר לי מאד לשחרר קצת קיטור.

***

פנים נישאות קדימה, מבט נעוץ באופק, עיניים בורקות.

קדימה לדרך חדשה.

קוואבאנגה.

בני הבכור,

גבר שבגברים, גבר אלפא, גרסה הרבה יותר מוצלחת ממני. בוגר סיירת מובחרת, גבר גבר, נשוא הערצתי. כזה שאצטט משפט מיני רבים שלו: "לישון זה לחלשים". פשוט גבר שבגברים. מלח הארץ. קצרה היריעה מלתאר, כמה אני מעריץ אותו.

בילדותו, עקב לחצים בעבודה וכל מיני, הייתי איתו פעם בשבוע פלוס סופ"ש זוגי. זה לא היה מספיק והקשר בינינו דהה. תוסיפו לכך את שלושת השנים שגרתי במיאמי, שבהן היה אצלנו רק פעמיים שמה וראיתי אותו בארץ כל כמה חודשים, שבהן היו לנו חוויות משמעותיות. כל זה על רקע סוף בית ספר תיכון שלו. שנים מאד משמעותיות בתהליך ההתבגרות. אבל זה לא היה מספיק.

את הטעות הזו תיקנתי עם שני ילדי הקטנים, מגרושתי השנייה שתחייה. שם הקפדתי על פעמיים בשבוע וכל סופ"ש זוגי. שם יש לי הצלחות יותר משמעותיות בלהיות חלק מתהליך ההתבגרות של שני גברי האלפא האלה. כל כך שאני גאה בהם עד לשורשי השערות שאין לי.

בשנים האחרונות אני עוסק רבות בלחזק את הקשר איתו, את הקשר שלו עם ילדי מגרושתי השנייה שתחייה. יש לי שם הצלחות לא מבוטלות.

***

בני הבכור יצא לטיול בארה"ב של אמריקה לשלושה שבועות. שבועיים היתה איתו החברה שלו, אישתו בקיץ הבא. בשבוע האחרון הוא נשאר עם כמה חברים שלו בוואגאס. מה שקורה בוואגס נשאר בוואגס. אבל זהו שלא.

פתאום היו לו כמה התקפי חרדה קלים מאד שמה. הוא לא ידע מה זה בכלל וזה הפתיע אותו מאד. או אז כשחזר הביתה, היה לו התקף חרדה משמעותי בכל הטיסה הביתה. הוא אמר לי, אבא, אלו היו השעות הכי קשות שהיו לי בחיים.

השעות הכי קשות בחיים? הילד שלי שכב בחיפוי בפאתי ג'יבליה, כשפגע אר פי גי 10 מטר ממנו וכיסה את כולו בבוץ. לאחר שכמה דקות לפני, המפקד שלו אמר להם להתחפר 10 מטר שמאלה. איך שגמרו להתחפר, פגע אותו אר פי גי, בדיוק במקום ששכבו קודם לכן.

הילד הזה, טיסה מערערת אותו? וואט זה פאק.

אבל זה קרה, וזה כאן.

***

בשיחותי איתו בוואטסאפ כשהיה בארה"ב, ענה תשובות קצרות, כן, לא, הכל טוב. כאלה. לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה. גם כשביקשתי שישוחח איתי כשיהיה לו ווייפיי וזה לא קרה.

לפני כשבוע הוא חזר לארץ. ניסיתי לשוחח איתו ללא הצלחה. לא ענה לוואטסאפ, לא ענה כשהתקשרתי כמה פעמים.

ביום שבת, כשתיכננתי לעשות מלא דברים, פתאום אמא שלי היתה זקוקה לי מאד. עזבתי את כל התכניות שתכננתי ונסעתי אליה להיות איתה. בדרך אליה, עברתי למוד, שאני מתקשר לבני הבכור כל שעה עד שיענה.

הוא ענה ואז הסתבר לי שקרה לו התקף חרדה גדול בטיסה לארץ. סיכמנו שאני מגיע אליו ולאחר הביקור אצל אמא שלי נסעתי אליו להיות איתו.

הילד עבר למתכונת חירום. עזב עם בת זוגו את הדירה בתל אביב וחזר לגור אצל אמא שלו. לא הולך לעבודה. כאמור, מתכונת חירום.

פפפ

שאלתי אותו מה הטריגר שהצית את התקף החרדה. אמר שהוא דיבר על זה מלא ואין לו כח לדבר על זה. הבנתי ולקחתי אחורה ואמרתי שאבוא מחר לבקר שוב.

שוחחתי עם גרושתי הראשונה שתחייה, שאני איתה ביחסים מצויינים. היא הביעה חוסר אונים לגבי מה קורה וכמובן שהיא נמצאת שם בשבילו איך שיבחר מבלי להדחף.

נסיונותי לבקר אותו עלו בתוהו עקב ביטולים מצידו.

***

לפני כמה דקות כתבתי לו בוואטסאפ את הטקסט הבא:

תקשיב. אני לא בקטע של להיות איזו מחוייבות שיש לך. בטח שלא ברגעים כאלה.

אני מאד רוצה להיות שותף במה שאתה עובר עם עצמך. הצורך הזה למרות שהוא נובע גם מצורך שלי, הוא בעיקר צורך של להיות שותף למה שאתה עובר, להיות שם בשבילך. אולי אפילו, בהיותי גורם משמעותי אצלך, להיות לעזר.

למרות שבדרך בה התנהלתי בילדותך, אני מרגיש שהחמצתי הרבה מאד בלהיות קרוב ומשמעותי לך, בהרבה רגעים בתהליך ההתבגרות שלך בתור ילד.

בשנים האחרונות, אני פועל נמרצות לנסות לתקן את מה שהיה. אני בתחושה שיש לנו גם הצלחות שמה.

אני לא בעניין של ליפול עליך, עם הצרכים שלי, בטח שלא ברגע הזה.

אני מאד רוצה להיות חלק ממה שאתה עובר ואני מרגיש, שדווקא בנקודה הקאוטית הזו, אנחנו יכולים לחלוק דרך משותפת, שעשוייה לתרום רבות, לך, לשנינו וגם לי. אני משוכנע בשרשי עצמותי, שיש דרך כזו.

בוא ננסה למצוא את הדרך הזו, ממקום תועלתני. אני מרגיש שיש לי מה לתרום לך, לנו, דווקא במקום ההזוי הזה.

סומך עליך/עלינו שתמצא את הדרך, שלא תהייה מעיקה עבורך במיל ואולי אפילו מועילה ומצמיחה.

אוהב אותך, יותר מכפי שאתה יודע כנראה.

אבא שלך, אני, צ'יטה, דורון

***

זה לא פשוט להיות אבא ולהצליח בזה.

פפפ

כשמישהי עומדת מולי ואני יכול להבחין למה היא זקוקה, ברבדים העמוקים ממש ואני מסוגל לתת לה את זה. או אז, אני יכול לקבל כל מה שבא לי.

טקס של בוקר. כוס קפה ועוד אחת, מגלגל סיגריות להיום. מסדר לעצמי את התוכנית להיום. יש לי בית ריק, כך שאני פנוי למה שבא לי. מה בא לי? אני לא אתן לעצמי לברוח מהדברים החשובים לדברים סתמיים.

יש לי כמה מועמדים נכבדים לצקת תוכן ליומי. להתקדם ביוזמות אקזיטיות, לבקר את אמא שלי, להשקיע בלמצוא בת זוג שווה ולהתאמן לקראת סובב כנרת. כמובן לא לשכוח לקחת לי ארטיק שוקו שוקו.

אף פעם בחיים לא רכבתי מרחק שאפילו מתקרב ל-65 ק"מ והמירוץ עוד שבועיים. גם בהרבה פחות מזה, נרדמו לי הידיים וכאב לי הטוסיק למרות שאני רוכב עם מכנסי החיתול. ה-21 ק"מ של סובב תל אביב זה ממש בקטנה, במיוחד שעשיתי אותו עם חבר שלי והילדים שלו בקצב ממוצע איטי של כ-15 קמ"ש.

סיימתי את טקס הבוקר. יש לי כבר רשימה מכובדת.

יאללה מתחילים... הופה הופה.

***

שבת בבוקר, יום יפה.

אבא עושה, ממש הרבה.

כל כך, שאהיה גאה,

ביום עם הספק נאה.

את זה תכף נראה.

לפסוע בדרך נצא,

לאסוף לי שלל נאה.

***

הוא: נהיית משורר?

אני: לא באמת.

הוא: אתה מחפש איך למרוח את הזמן?

אני: יש מצב. קצת.

הוא: יאללה. הופה הופה.

אני: כן מאסטר.

הוא: אתה עוד כאן?

אני: לא מאסטר. הלכתי.

בא לי המון דברים, ארטיק שוקו שוקו, חלת שבת טרייה, בשר אדום, הרבה סשנים ברצף, זוגיות, מילקי עם קצפת פי שתיים, סקס כל הלילה, לנסוע לתאילנד, גבינת לבנה משובחת, חומוס משובח, שקשוקה חריפה, אהבה גדולה ועצומה, לא לשתות יותר מדי אלכוהול, אלכוהול משובח, להפסיק לעשן, סיגריה אחרי, להיות יותר עם הילדים שלי, לישון כפיות, להניח ראש על ציצים ולהרדם כשמלטפים אותי, אישה סקסית וכוסית, חופש, ללמוד לנגן על תופים, ללכת להופעות של מוסיקה, לעשות תריאטלון, לעשות יותר ספורט, לשחות, ללכת לים, לנסוע לסיני. לחזור לתחביב הצילום שלי. לסדר את התמונות שצילמתי על קירות הבית. להצליח עם תוכנת הכיווץ ולעשות אקזיט.

עוד מלא דברים בא לי, אבל זה מה שעלה לי לראש עכשיו.

מה כבר ביקשתי ? זה נראה לכם בגדר חזירות לבקש את הרשימה הקצרה והצנועה הזו ? תיפול שערה לאומות העולם אם אקבל את כל מה שביקשתי ? ברור שלא, רשימה צנועה כזו זו לא באמת בגדר בעייה לעולם כזה גדול.

אבל הכי בא לי עכשיו זוגיות כזו ממש, עם אהבה גדולה, עם אישה אישה בדסמית מדהימה, ראויה. זה הדבר שהכי יעשה לי טוב עכשיו. נו אז כוסשלהראבק, יאללה כבר.

אני רוצה להודיע פה קבל עם ועדה, שאני מתכוון לקבל את כל הרשימה הזו שלי, מבלי לוותר שם על כלום, שהרי אני דום קשוח נורא, ומעבר לכל זה, הרי זה ביכולתי להגשימה. מסתבר שאני לא עושה מספיק לטובת מה שאני רוצה באמת. אימון ומשמעת, לדעת מה אני רוצה ולהגשים את זה.

ומה בא לכם ? אבל אל תתקמצנו, שימו רשימה רשימה, בלי להיות צנועים מדי, זה לא המקום להסתפק במועט. ואני מפציר בכם, גם תגשימו את אותה רשימה. אבל רגע רגע, כדי להגשים, קודם כל צריך להכין רשימה.

משימה לכולם, להכין רשימה כזו, ולפרסם אותה איפה שבא לכם. תראו בזה משול ללהניח פתק בכותל. כך כשתגיעו לגן עדן, תוכלו לבוא בטענות על מה שלא קיבלתם, לבורא או לעצמכם, שביקשתם.
לאחר מכן, אנחנו נשוחח מעט על איך מגשימים את הרשימה שלכם. אבל בעצם, כשאני חושב על זה, את זה אתם לבטח יודעים, שהרי לפחות ממובנים מסויימים, אחרת לא הייתם פה. בדסם זו הגשמה בעיני, של הרבה מאד פריטים ברשימה שהיתה לכם, והגשמתם אותם.

ועכשיו, אני רוצה ללכת לסופר. כן כן, הנה אני רוצה, ומגשים. ;-)