הנוף בסוואנה שלי

קו-טאו
הגיע הזמן לעבור לאי הבא, קו-טאו. ארזנו את מטלטלינו המתרבים, ולשם כך אפילו רכשנו תיק נוסף, והפלגנו על המעבורת המהירה לקו-טאו. המפגש עם אי החלומות שלי (ולא רק שלי), שהוא בגדר אחד המקומות הכי קרובים לחווית גן עדן בעיני, היה חם ונעים. חלקנו רגעים קסומים, וביישנו בענק את השפנים מהפרק על האי הקודם. אחרי כמה ימים, שכרנו אופנוע שטח 250, ויצאנו לחרוש את האי הקטן, שכל גודלו 1X3 קילומטרים. האי מאופיין בתצורה הררית, והפסגות בו מתנשאות עד ל- 350 מטרים. שבילי החצייה של האי מצד לצד, אינם סלולים ברובם, ומאופיינים בשיפועים הגובלים ביכולת לחצות אותם עם כלי רכב. רוכב מנוסה מצוייד באופנוע ששכרנו יכול להגיע כמעט לכל מקום, אך לצערי אני רחוק מלהיות רוכב שטח מנוסה. כל זה גרר בנסיעה הראשונה, הגעה לשיפוע תלול בהילוך גבוה מדי, וחוסר המיומנות שלי, גרם לאופנוע ולנו להעצר לפני תום העלייה ולהתדרדר אחורה בהילוך איטי, שהסתיים בנפילה קלה של האופנוע. מקרה זה גרם לגננת לחרדה, והבאתי אותה בחזרה לחוף שלנו. אני, שלא מוותר בקלות, יצאתי לבד שוב, לכבוש את הפסגה. נסעתי ברחבי האי מעט, ואפילו צלחתי את האי לעברו השני, שבו גיליתי חופים קסומים.

למחרת, לאחר מסע שכנועים, יצאנו שוב שנינו ביחד, וחצינו את האי לעבר החופים שגיליתי ביום הקודם. הטיול היה מוצלח ביותר וסחט אנקות פחד משולבות בהנאה, מגרונה הניחר של בת זוגי למסע. אמנם הפצעים מהאי הקודם החלימו, אך שריטות קטנות חדשות התנוססו במקומם, מהנפילה אתמול. היה קטע אחד של עליה תלולה במיוחד, שבו הגננת החליטה שהיא עולה ברגל, ואכן עלתה אותו, כמו אלפיניסטית מנוסה.

לאחר הפסקה בחוף שלנו, המשכנו בטיולים, ונסענו לחוף מדהים, שבו החלטנו לעשות שנורקל, למרות שהגננת לא התנסתה בעניין מעולם. לגננת יש פחד גדול להכניס את ראשה למים, עניין שכבר פתרנו מזמן, למרות שמסתבר שלא לגמרי. הכל היה בסדר עד לרגע אחד שהגננת החליטה לפתע, באמצע שונית האלמוגים עם מים מאד רדודים, לעמוד. עניין שגרם גם לה, וגם לי, שנחלצתי להצילה, שריטות מהאלמוגים. כל זה סתם את הגולל על נסיונותי ללמד אותה שחיית שנורקל. אכלנו ארוחת צהריים, וחזרנו עייפים אך מרוצים לחוף שלנו. כל זה לא מפריע לגננת, להתלונן כמו פולניה גאה, ולהראות לכל מי שמעוניין בכך, את שלל הסימנים הפזורים על כולה, מחוויות הטיול.

***

קו-סאמוי
נגמר הזמן שלנו, והתחלנו את דרכנו חזרה. הפלגנו על המעבורת המהירה חזרה לקו-סאמוי. בביקורנו הקודם באי, קבענו עם מוכרת בלוני מזל בקו-סאמוי, שנבוא לרכוש ממנה מאה בלונים, כדי להביא לארץ. הבלונים עשויים מנייר דק מאד, נראים כמו גליל כזה בקוטר של כ- 40 סנטימטר, ובגובה של כמטר. בבסיס הבלון יש פתילה, שמחממת את האוויר הכלוא בבלון, והוא ממריא לשמים, עד שנעלם. האמונה הרווחת שניתן לבקש משאלה, והיא כמובן תתגשם. כמובן שאם מפריחים יותר מבלון אחד עם אותה משאלה, הסיכוי להגשמתה גדל לעין שיעור. הבלונים הללו נמכרים בחופים ב- 100 באט לבלון, (בערך עשרה שקלים חדשים), אך אצל אותה חנות, ניתן לרכוש מאה בלונים במחיר של 40 באט לכל בלון (4 שקלים). בתכנית שלי ללכת לים עם הבלונים, וללמכור אותם ב- 50 שקל לבלון. רווח צפוי נאה של כ-4000 שקלים חדשים, שלא להזכיר חוויה מקסימה שלנו עם הילדים, שיקבלו ביחד 10% מההכנסות עבור העזרה שלהם במבצע.

כל הסידורים הקשורים לעניין, היו מעייפים, והגננת לא הרגישה טוב, מה שגרם לכל העניין להיות לא קל, והביא את הגננת, ממש עד לקצה של הקצה.