בנקוק
טסנו לבנקוק, והגענו לשם בערב, כשהגננת על קצה גבול היכולות שלה, וגילינו שראש השנה, שחל באותו יום, נחגג ברחבי תאילנד, בזרנוקי מים המותזים על כל העוברים ושבים בכמויות לא נתפסות. כל זה תפס אותנו לא מוכנים, עם התרמילים על הגב, לאותם קילוחי מים לא יאומנו. אותו חג גם גרם לכל בתי ההארחה להיות בתפוסה מלאה. התנועה ברחובות קשה ביותר, ומלווה במתזי מים בלתי פוסקים. הרצפה חלקה, ולקח לנו כשעתיים למצוא מקום להניח בו את ראשינו. הגננת כבר היתה על סף ייאוש, אם לא מעבר לכך. החדר שמצאנו היה מדהים, והכיל מזגן, חדר אמבטיה מפואר, ואפילו טלוויזיה עם ערוץ תאילנדי אחד.
התקלחנו, ושבנו לעצמנו, כל זה כדי ללכת לישון, ולנוח מקורותינו ביום עמוס זה.
קמנו בבוקר עם תקווה שהעניין של החג יירגע, אך למרבה הפלא, הוא רק התעצם. אנחנו שתכננו לעשות קניות, מצאנו את כל החנויות סגורות, ואת הרחובות, חסומים ולא מאפשרים מעבר. עניין שהעלה תהייה איך נגיע בכלל לשדה התעופה. הארכנו את השהות בחדר עד ל-4 אחר הצהריים, ואו אז החלטנו שאין ברירה, ופשוט נשרך את דרכנו לשדה התעופה, לקראת הטיסה שאמורה להיות ב-12 בלילה. כיסינו את התרמילים בשקיות ניילון, ויצאנו לרחוב השוצף קילוחי מים עזים. לאחר כחצי שעה, שבה פילסנו את דרכנו, הצלחנו להגיע לכיכר שבה היתה תנועה, ותפסנו את המונית הראשונה ועלינו עליה בדרך לשדה התעופה.
לפתע עלה לי רעיון שאולי יש מרכז קניות פתוח, ושאלתי את הנהג, שלא ידע מילה באנגלית. הוא נתן לי לשוחח עם התחנה שלו, ושם הצלחנו לשנות את נתיב הנסיעה למרכז קניות גדול. המרכז היה פתוח, וביצענו קניות, עלינו על מונית, ונסענו לשדה התעופה. הטיסה עברה מצויין, והנה הגענו הביתה.
***
ישראל
הגענו הביתה בשלום. כל זה לא עוצר את רצף האירועים. יום לאחר שובנו, לקחנו את אמא של הגננת משדה התעופה, שבאה לגור אצלנו חודש, לאחר שנתיים וחצי שלא התראו. מייד לאחר מכן, צפויה נסיעת עבודה של הגננת לאוסטרליה לשבועיים. הגננת מבקשת ממני ללחוץ על כפתור הפאוז, כדי לעצור רגע את החיים, כי היא לא עומדת בקצב האירועים.
במשך הטיול הזה הגננת עשתה שימוש במילת בטחון, הרבה יותר פעמים מאשר כל היחסים שלנו ביחד, במשך שנה וחצי.
היתה חוויה מאד מהנה, אך אינטנסיבית. חוויה עוצמתית ולא פשוטה, שגדלנו ממנה מאד כזוג.
לפני 16 שנים. 17 באפריל 2008 בשעה 11:51
