הערב, ערב אחרון, שוחחנו על הפרידה שלנו עם הילדים. הקטן שלי פשוט כולו עם הלב פתוח בחוץ, בלי עכבות, חיבק את ווסטרי וליטף אותה, אומר לה משפטים כמו "ביי לך, איזה חבל שלא נראה אותך יותר, אני אוהב אותך נורא. אני אתגעגע אלייך". איכשהו כבר התרגל לפרידות של אבא שלו. בעצם זה אני שעדיין לא הצלחתי להתרגל. הבינוני שלי, לא מדבר הרבה, לא אומר, אבל אני רואה לו בעיניים, ויש שם המון.
גרושתי הגיעה לקחת את הילדים, יודעת מה קורה, ספקה כפיים ואמרה שהלב שלה חלש מדי לעניינים הללו, למשפטים שהקטן שלי אומר, למשפטים שהבינוני לא אומר. היתה כל כך אמפטית, הסתכלה על ווסטרי, במבט כואב. מסתבר שלא סתם היינו נשואים ארבע עשרה שנים, יש עליה לגמרי. כבוד עצום ורב יש לי אליה, על הרבה מאד דברים. לאחר מכן התקשרתי אליה ואמרתי לה את זה.
ווסטרי, מזילה דימעה מבלי משים. בתקופה הזו היא נקשרה לילדים שלי, וגם אלי טיפה.
איזה עצוב זה. אבל אין מה לעשות, לשם מתגלגל גורלנו. זה "מכתוב" / "קארמה" או איך שלא נקרא לזה.
אני, וואללה, עסוק בימים האחרונים ב- To do, ולא ב- To be. עושה רושם שייקח לי קצת זמן לעכל את העניין הזה של הפרידה שלנו. היא באמת מקסימה הווסטרי הזו, ועשתה לי המון טוב. כוסשלהראבק הזונה הזו, נגעה לי בנשמה.
בהמשך הערב, ערב אחרון, שיחות סיכום של תקופה, יפה נורא.
מוחה דימעה סמוייה.
מבט נחוש קדימה.
לפני 15 שנים. 24 בפברואר 2009 בשעה 18:48
