|
|
|
לפאמים אני בוכה
לפאמים אני צוחק
לפאמים כשהוא כואס
בספתי אני נוגס
רוצה שיכאב כי הוא היה מאוחזב
וזה כאב לי,
זה כאב
מחר כל הכיטה יוצת לטיול
ואבה שלי מלווה
הוא לוקח איתו את האגדח
ואולי אראה אותו יורה
ואני אצחק ואכבק את אבה שלי
כי הוא שלי
רק שלי
שלי
והוא יצחק ויכבק אותי
כי אני שלו
שלו
אני אוהב את אבה ואם משהו יקרה לו אני ימות,
אבל לפעמים בחשכה ואני לבד, הוא סתם-אוד-דמות.
חיות לא מצטערות. לא חולמות. אין להן פנטזיות, דמיונות או תקוות. הן לא מקוות.
חיות מסתפקות בלחיות. הן לא מחפשות עוד משמעויות.
הן לא עורגות ולא מתגעגעות. לא חושקות.
הן לא דורשות וגם לא מרצות.
הלילה את ואני נהיה חיות. עד שיפציע השחר, אז נשוב להיות בני אדם.
פריצת גבולות היא הדרך שלנו לגלות על עצמנו משהו שלא ידענו שקיים בנו, ולהכיר אותנו טוב יותר.
פריצת גבולות היא באותה הנשימה גם הדרך לנפץ אותנו לרסיסים ולהשאיר אותנו עם טראומה שתלווה אותנו למשך שארית חיינו.
אדם חכם, לפיכך, יודע אילו גבולות יש לפרוץ ועל אילו גבולות יש לשמור. בראש ובראשונה הוא יודע זאת לגבי עצמו. ולאחר מכן, במקרים נדירים, הוא יודע זאת גם לגבי אחרים.
אנשים שמכריזים על עצמם שהם:
הם למעשה אנשים ש:
בחייאת ראבק. תפסיק להצהיר מה אתה. אף אחד לא קונה את זה. תתחיל להיות אתה במקום לדבר על זה, ואולי סוף סוף יקנו.
נשיקה היא דבר כל כך אינטימי.
הנשיקה שלנו תנבא הכל. את החיבור המיני בינינו. הרגשי. היא תגלה כמה אנחנו משוחררים זה עם זו.
דרך הנשיקה אני אוכל לטעום ולהריח אותך, ואת אותי. ריחות וטעמים הם טריגרים חזקים מאוד בעולם השליטה. ריח אחד עשוי לעורר צורך בהתמסרות. טעם אחר עלול לייצר דחייה מיידית וכמעט בלתי נשלטת.
אני צריך לטעום אותך כדי שאהיה מסוגל לטרוף אותך. ככה זה עובד אצלי. וזה אפילו לא בראש. זה מתחיל בבטן, כשהשפתיים שלנו נוגעות. משהו קורה אצלי, ואף שאני לא יכול להסביר אותו במלים, אני מרגיש אותו היטב. ולכן אני משחרר את המחשבות ונותן לרגש להוביל. לאינטואיציה.
האינטואיציה שלי לא משקרת לעולם. היא פשוט מדברת בשפה שלה. צריך ללמוד את השפה כדי להבין. אבל זה לא מספיק. צריך ללמוד גם איך להקשיב.
ולכן כשהלשון שלי נכנסת לפה שלך, אני מקשיב. לא עם הראש, אלא עם הבטן. עם התחושה שמתחילה שם, ועשויה להתפתח ולהתפשט. בהתחלה רק כלפי מעלה, לבית החזה. לפעמים התחושה נעלמת שם, מתפוגגת כמו נר שגווע על שאריות הפתיל והשעווה שנותרו לו. ואז אנחנו מתנתקים.
אבל בפעמים נדירות, תחושת הבטן מתגברת. כמו שולחת אדוות אל עבר הגפיים. אל הזרועות, קוראת להן לפעולה, והן בתורן מתרצות ומתחילות לנוע על שיפולי הגוף שלך. ואז התחושה מקרינה אל הרגליים, שהופכות קפוצות בשעה שאני ניצב מולך.
כאשר אני מקשיב לאינטואיציה ומאפשר לעצמי לשלוט דרכה, הדברים קורים בצורה אינסטינקטיבית. הלשונות המתערבבות שלנו, הידיים שלי שעוטפות אותך. וזה כל הרעיון, הרי בסופו של דבר השליטה היא יצר, ורק דרך יצרים שמתחברים זה לזה בצורה אידאלית, ניתן לשלוט באמת.
תפיסת הזמן נעלמת. אני פוקח את העיניים כשאנחנו עדיין מחוברים. ואני מגלה אותך, כאילו התבוננתי מהצד בך, מנשקת גבר אחר. ואת מרגישה במבט הסקרן שלי עלייך, הרי גם האינטואיציה שלך בפעולה, ואת קשובה לה.
אמנם ראית אותי כבר בעבר, אבל כעת, דרך המבט שלי בך, את פוקחת את העיניים ובשבריר שניה את רואה אותי לראשונה מהמקום בו את רוצה וצריכה להיות איתי - מלמטה.
חושייך החדים מתקהים דרך המבט שלי, את משחררת, משתחררת, הגוף שלך רפוי, את מלאה בביטחון, מחייכת מעט, עוצמת שוב את העיניים, מתמסרת, ומוסרת לי אותך.
הרבה מדברים על open mindedness, גמישות מחשבתית, ראש פתוח ועוד שלל באז וורדז.
אבל כאשר אני צולל לעומק, אני מגלה מציאות עגומה. שגם אלה שטוענים שניחנו בגמישות מחשבתית, יכולת להתבונן בעצמם ובסביבתם הגרעינית באופן אובייקטיבי ונטול משוא פנים, נופלים בסופו של דבר אל אותן סכמות עליהן גדלו וחונכו ומועדים באותם תלמים שהוחדרו להם מהיום שנולדו.
וכך, בלי לשים לב, הם חושבים כפי שהם "תוכנתו" לחשוב. הם מרגישים כפי שהם "תוכנתו" להרגיש. אין בהם דבר עצמוני או מקורי. הם לא הם עצמם, אלא רובוטים. ואף אם חלקם רובוטים מהירי מחשבה, המחשבה שלהם מוגדרת מראש וניתנת לניבוי על ידי כל מי שהשכיל לראות נכוחה את התוכנית שמכתיבה את מה שהם.
אפילו פה בקהילה, וזה אולי הדבר העצוב מכל. שדווקא כאן, במקום ששואף להיות זה שיוצא מן הכלל, שחושף מיניות שהיא אחרת ולעתים דרך חיים עוצמתית ובלתי מתפשרת, בני האדם כהרגלם נפלו אל התלם, אל ה"תוכניות" על פיהן תוכנתו לחשוב, להרגיש, ולפעול.
ואכן כך הדבר שלאחר הכרות קצרה עם אדם, ניתן לזהות יצר מסוים, לפעמים יצרים אחדים, שמניעים אותו. וכל מה שיעשה, האופן שידבר, הדרך בה ירגיש ויבטא את הרגשות שלו, כל הדברים הללו חותרים באופן מודע או בלתי מודע לסיפוק יצרי. ומרגע שזיהית את היצר שמניע את האדם שמולך, את מנוע המוטיבציה שלו, תדע בקלות לאיזה "דלק" המנוע שלו זקוק, ותוכל לשלוט בו ללא מאמץ.
אבל הכוח האמיתי שבשליטה נחשף רק במקרים הנדירים שבהם קשה להשיג אותה. וזה גם הדבר שהכי יפה בה. הציד הבלתי אפשרי של החיה הפראית, הפנטסטית והמורכבת שבך - הרי רק היא יכולה להוציא ממני את החיה הבלתי אפשרית שיש גם בי.
ככה אני עם הילדה הקטנה שלי. לא חשוב כמה אני כועס עליה, בסוף כל יום אני תמיד מוצא את עצמי נותן לה מתנה מתוקה. כי כזו היא תמיד תישאר - הילדה הקטנה שלי.
שאלו אותי, נו יופי, אז מי שולט במי פה? ועניתי שבינינו, זה בכלל לא משנה.
אהבה היא לא הפרפרים בבטן לפני מפגש. היא לא ההתרגשות של לראות אותך. היא לא החיוך בבוקר, וגם לא הנשיקה.
אהבה היא אפילו לא הגעגוע, ובטח לא החרמנות. היא לא הצרכים שלי שאת יודעת לספק.
אהבה היא לחבק את הפגמים שלך. ושאת מחבקת את שלי. היא להתבונן בנפש הערומה שלך ברגעים הכי לא מחמיאים, ולהראות לך כמה אני נמשך אלייך.
אהבה היא לראות ולהבין אותך גם כשאנחנו רבים ומרגישים לבד. היא להתעלות על עצמי ברגעים שבהם זה הכי קשה לי.
אהבה אמיתית, אוניברסלית, אנחנו לא מרגישים כשנעים וטוב לנו. אנחנו מרגישים אותה כשרע לנו ובו בעת אנחנו בוחרים להישאר.
לאהבה יש חמש שפות:
התיאוריה מציעה שלכל אדם ישנה שפה אחת עיקרית שבה הוא מבין אהבה, ושפה נוספת משנית. אני לא כל כך בטוח. לדעתי כולם מדברים בכל השפות, כאשר שפות שונות נוגעות במקומות עמוקים יותר או פחות. ולכל אדם יש נטיה להפגין אהבה בשפה העיקרית שלו, ולאו דווקא באלה שהצד השני זקוק להן. והפער הזה מייצר תקשורת שאינה אופטימלית ולעתים אפילו הרסנית.
אילו שפות של אהבה את.ה מדבר.ת?
בשליטה שלנו, אני רוצה ללמוד את שפות האהבה שנוגעות בך הכי עמוק. להבין אותך בצורה טוטאלית. לצלול לתוכך ולגעת בך במקומות האלה, אותם מקומות שאת לא נותנת לאף אחד אחר לגעת. לא דרך שפת האהבה שלי - אלא דרך שפת האהבה שלך.
מבחן הזמן: רק זמן יכול לבחון את ממשות האהבה.
מבחן המשיכה: אם אני נמשך אל הגוף, הראש והנפש שלך, סימן שאני אוהב אותך.
מבחן הנוכחות: להיות נוכח בחיים שלך; באופן עקבי וקבוע, כל יום ביומו. זו אהבה.
מבחן האמון: אני חייב לתת בך אמון מלא ובאותה מידה להרגיש אותך נותנת בי. רק אז נאהב.
מבחן ההקשבה: להקשיב לך ולדעת את כוונותייך, גם ובעיקר מעבר למלים שלך, זו המשמעות של לאהוב אותך.
---
פה, בשורה הזאת, התחתונה. יש מבחן אחד לאהבה שמתעלה מעל כל השאר.
מבחן ההקרבה: להקריב עבורך הכל. להתמסר אלייך מרצון. שם, במקום הנדיר הזה, יש חוויה טהורה של אהבה - נטולת כל תנאי או מגבלה.
