בין גיל חמש לגיל שש, כאשר עוד התגוררתי עם אמא שלי, פיתחתי אובססיה לגן החיות. כל העת הייתי מבקש מאמא: "קחי אותי לגן החיות". ומשהגענו לשם, לא התעניינתי בדבר פרט לביתן הנחשים.
באותה התקופה ועל אף שגן החיות נחשב ידידותי לילדים, נהגו לבצע "האכלות חיות" במסגרתן צוות גן החיות היה שם אפרוח חי באקווריום בו שוהה הנחש. אני חושב שאחת לשבוע היו מתנהלות "הופעות" מסוג זה, ואני לא פספסתי אף אחת מהן.
לא זכור לי אם היו ילדים אחרים בגילי שגם באו לצפות, בוודאי חלק מההורים מנעו זאת מהם. אבל מסיבה זו או אחרת אמא נתנה לי לראות.
אולי זה היה בגלל שחשבה שזו רק הסקרנות הטבעית שלי בנוגע לעולם החי, שמניעה אותי לצפות באובססיה בנחש טורף את האפרוח. היא לא הבינה כלל את התחושות האחרות, האפלות יותר, הגועשות בי בשעה שאני צופה במחזה הזה, נעול עליו לחלוטין ומתעלם מכל דבר אחר המתרחש סביבי.
האורגזמה המנטלית והרגשית שחוויתי לא ביודעין, בשעה שהתבוננתי בנחש אורב לאותו אפרוח מסכן, גורלו המר ידוע מראש, מתכנן את המתקפה שלו, תוקף, מוציא לפועל - ובולע אותו חי. הזדהיתי הזדהות עמוקה עם הנחש, קינאתי בו אפילו. בעליונות המוחלטת שלו בהיותו טורף אייפקס בסביבתו; בשליטה הטוטאלית שלו בסיטואציה - בטרף שלו. ובחוסר האונים של האפרוח, שהזין את יצר הנחש, ואותי, בדלק הזה.
זה אחד הזכרונות הבדסמיים הראשונים שיש לי. הדייט הראשון שלי עם הצד האפל שבי, אם תרצו, לפני שנים רבות, בביתן הנחשים שבגן החיות בחיפה. החוויה הראשונית, ההיולית והטהורה, דרכה חוויתי את הסדיזם שבי בעוצמה.
אלא שבנחש, אני כבר לא צריך לקנא יותר. אני הוא הנחש.
