קוראיי הקבועים כבר מכירים את היצר הסדיסטי שלי. כתבתי רבות עליו ועל היחסים המורכבים שלי איתו עוד מראשית ימי ותקופת ילדותי המוקדמת.
סדיזם אמיתי, טהור, הוא הצורך להעניק כאב לאחר. בין אם מדובר בכאב פיזי, ובין אם מדובר, כמו במקרה שלי, בכאב נפשי המגיע כתוצאה מהשפלת והחפצת הצד השני. אני חושב שלאורך שנותיי זיהיתי על סמך התנסות אישית שכאב נפשי קשה וכואב יותר מכאב פיזי לבדו, ולכן התפתחה אצלי משיכה עזה אליו, כמו גם משיכה למהילה שלו במנה של פחד: חשוב לי שלא תדעי מתי הכאב עומד להגיע ושתופתעי ממנו. הלוא האקראיות שבסדיזם טהור, היא מרכיב מהותי בו.
ראוי להסיק, אם כך, שמועמדות טובות לקשר איתי הן לא אחרות ממזוכיסטיות, ומוטב שתהיינה מזוכיסטיות רגשיות, שהצורך שלהן לחוות עצמן מושפלות ומוחפצות, נופל בהקבלה מושלמת מצידו השני של הצורך שלי להשפיל ולהחפיץ אותן. מהבחינה הספציפית הזו לפחות, אנחנו שני צדדים של אותה המטבע.
אבל פה לצערי צף פרדוקס הסדיסט. כי כאשר אני לומד את המועמדת שלי, אני מהר מבין ורואה את המזוכיזם שלה נכוחה. וההבנה שלי שמדובר במזוכיסטית, מצמצמת את דרגת הסיפוק שאני מרגיש כאשר אני מעניק לה כאב נפשי. פשוט מתוקף הידיעה שלי שהיא מעוניינת בו.
לפיכך מועמדת טובה יותר, "יהלום" נכנה אותה, תהיה כזו שאינה מזוכיסטית. אלא שבלתי סביר שיהלום כזו אי פעם "תגיש מועמדות" מלכתחילה, ומכאן הפרדוקס ניכר.
האם משמעות הדבר היא שנידונתי לחיי נזירות ופרישה מקיום צרכיי הבסיסיים ביותר?
בוודאי שלא. כאופטימיסט חסר תקנה, אני לעד אהיה בחיפוש אחר אותו יהלום. ציד של יהלום כזה הוא מספק במיוחד. ובמקביל לזה, אני תמיד אוסיף ואחדד את שיטותיי על מנת להפתיע גם אותך, המזוכיסטית שקוראת אותי כעת, בשעה שאני מוריד אותך למקום כל כך נמוך ושפל, שלא ידעת מעולם שאפילו קיים בך. על אחדות משיטות אלה אולי אשתף בפוסט אחר.
---
הרצוי נמצא בפנטזיה והמצוי נמצא במציאות; הם לעולם לא זהים זה לזה; המרדף אחר פנטזיה הוא עקר מיסודו. במקום, עלינו לעבוד עם מה שיש כדי להביא את צרכנו על סיפוקם במסגרת מציאות חיינו, ומבלי לחרוג את גבולותיו של האחר שמסר לנו את האחריות לשלוט בו.
