"תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תיכף מסתלק.
אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי,
ברוך הבא".
(אווה קילפי)
"תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תיכף מסתלק.
אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי,
ברוך הבא".
(אווה קילפי)
עוד שבוע אנחנו שם...אף שלדעתי השנה זה הקדים.
הביטוי במקורו, מתייחס לשלושת השבועות שבין הבקעת חומות ירושלים לחורבן בית המקדש.
שבועות אלו, עמוסים מנהגים וטכסים ונחשבו מאז ומתמיד לתקופת פורענות בכל התחומים.
אם תביטו סביבכם, תוכלו לראות את כל הסממנים:
משברים כלכלייים,
מלחמות +טילים,
אי הבנות וריבים עם מקורבים,
תקלות מכניות ותאונות,
ועוד...
אל כל אלה, מצטרפים החום והלחות, המקצרים את סף הסבלנות והעצבים שלנו.
אף אני, חוויתי בשבועיים האחרונים, בעיות ולחצים מכל הבא ליד, ובאופטימיות נדירה (אצלי),
התמודדתי עם הרוב.
הדרך היחידה לשרוד את הפורענויות הנ'ל, היא לזכור שחיים פעם אחת, הזמן בורח והכל
ממילא פתיר (ויש להניח שיראה תמוה שנה מעכשיו).
ומה יותר מתאים מ 'שיר החרא'?
:))
קודם כל, תרגום לכותרת:
המשפט המבריק, לקוח מספר איוב ומתייחס ליום הולדתו. אני מאוד מתחבר אליו מהזווית של
הצניעות וההכרה מהעובדה ש...למרות חשיבותנו העצמית, אין לנו משמעות קוסמית בראי
ההסטוריה וכולנו לזמן קצוב וברי חלוף...:)
התרגום:
יאבד יום אוולד בו - שהתאריך בו נולדתי ימחק..
והלילה ההוא הורה גבר ( גם קריאת התרנגול, באותו לילה נורא לא תשמע:)
אוהב גם תמיד לציין את המשפט המבריק של ה'כובען' מ'עליסה בארץ הפלאות': 'למה לחגוג יום הולדת? הרי זה קורה רק אחת ל365 ימים...עדיף לחגוג את ימי 'לא יומולדת', ואז החגיגה היא 364 יום ברצף. לא?'
:))
זה אחד הפעמים בראשונות בחיי שאני לא מדוכא ביום ההולדת.
לא מבכה את מהירות הזמן שחולף, לא חשבונות נפש של 'ביזבזתי זמן' ולא חרטא ברתא
מהסוג הזה.
לא. לא מייחס משמעות רבה לטקסים ובכללם ימי הולדת, אבל התחלתי את היום בחיוך ועם
מהטלפונים והמיסרונים הרבים, הבנתי שאני שבע רצון ומוקף אנשים אוהבים.... מה צריך יותר מזה?
(רק אלריק הזה....תקוע כמו קוץ. לא מצליח להפתר ממנו...:) ובהזדמנות זאת, קורא לעברו, ולא בפעם הראשונה: אלריק, תעשה לי ילד!!!! :)) )
תודה לכולכם, על שצובעים ומעשירים את חיי.
ומה מתאים יותר, מהשלישיה המופלאה, ומהתקופה שקליפ צולם כמו קולנוע (מצלמת 35 מ'מ
והמון השקעה ואהבה):
הקדמה למבוא א'+ פתיח וסגיר
חשבון נפש, רובנו עושים, מן ההגיון, בזמן דיכאון (או אפילו דאון מתון..:).
נוכחתי, מנסיוני לפחות, שיש קוץ באליית 'תובנות הדיכאון' והיא שברגע שמסתיים הדיכאון, והאנדורפינים פורצים ברינה אל תאי המוח שלנו, אנו שוכחים מהתובנות החדשות באמתלה של 'טוב, זה היה נכון לאז...היום זה כבר לא אקטואלי.
התהליך הוא טבעי והגיוני במידה מסויימת, כי בדיכאון אנו נוטים לראות יותר שחור ממה שזה באמת...
מבוא א'.
החלטתי, ללכת בניגוד לדרך הטבע, ולעשות חשבון נפש
דווקה עכשיו, כשאני מתחיל להיות (רגע...מסתכל לצדדים שלא ישמעו...:) ) מאושר. מדובר בתקופה שמסתמנת כטובה בהרבה תחומים בחיי. מצחיק ודבילי קצת...אבל כשאדם פורח, פתאום סביבתו מתמלאת בהיצע של אנשים, המחפשים את קירבתו (צרכים ואינטרסים שונים).
התופעה, גורמת לך לבחון את יחסיך השונים עם הסובבים ולבדוק את נחיצותם ההדדית העכשווית. אי לכך, התחלתי בשניות הפנאי (חחח...אין לי הרבה יותר מזה), בחשבון
מצומצם לגבי יחסי עם סובבי. עניין זה, חשוב לי, לא רק בגלל היחסים עצמם (והם, למי שמכיר אותי, חשובים), אלא כי יש להם השלכה ישירה על חיי האחרים ואיכותם (דוגמא בוטה: אם אני מבלה עם אדם X שעות, הרי שבאותם שעות, אני לא קורא ולא מפתח עצמי בתחומים האישיים החשובים לי...די ברור. לא?).
הערה: אני טיפוס שנקשר (תרתי:) בקלות. כך שלא ממהר לעזוב חברים (מהידידים אגב ולהבדיל, נפתרתי מרובם. הסיבה: אין לי זמן!!!)
להזכירכם, הראיה מפוקחת ואפילו אוהדת, כי אני בתקופת זריחה מחודשת ועוצמתית.
פתיח
לתת זה דבר טוב?
למי שיש בו נתינה, זה דבר ניפלא. אצלו, הוא מגשים צורך, והמקבל, ברור שנהנה מהנתינה. עד כאן ברור. לא?
אני אוהב לתת והנתינה שלי משתנה אצל סובבי בהתאם לצרכים ולייחסים.
(בגלל תכונתי, שזיכתה אותי בתואר 'הכספת', אנשים גם רואים בי אוזן במכלול היחסים והנתינה).
למה הנתינה עובדת לי עם חברים?
כי הם כל כך אוהבים זאת עד שבלי 'החלטה חיצונית', הם נותנים לי נתינות שונות חזרה...והנה, הרווחתי פעמיים: גם מגשים צורך בנתינה וגם ומקבל נתינות שמאוד תורמות לי. בנוסף (וכאילו במקרה), עם כל מקורבי, קיימת, מעבר לאהבה, הרבה הערכה וכבוד הדדי. זה נותן הרגשה נפלאה .
סגיר
בחשבון הנפש (ושלא תשגו באשליות: אני קודם כל מחפש תמיד את עצמי, היכן טעיתי ולמה ורק אח'כ בודק הדדיות בצד השני) האחרון והחיובי שעשיתי לאחרונה,
גיליתי שישנו מיעוט (מבוטל אבל קיים ומדובר בגברים נשים, וניל ובדסמ), שבשלה כלשהו, מסיבות שונות (שאני לעיתים יכול לשער ולעיתים לא), עצר לרגע, והגיע למסקנה ש..אין צורך לתת לי חזרה. הרי אני ממילא אתן כי זה צורך שלי...
בתיאוריה, זה יכל לעבוד (במיוחד בבדסמ אבל לא רק)...
הבעיה היא שברגע שאתה מפסיק לתת חזרה, אתה מתחיל גם להעריך ולכבד פחות. (ןבכלל, פחות נחמד, בין אם אתה מודע או לא).
את הנתינה והזמינות, כמובן שרוצים כרגיל אבל מבלי משים היחס משתנה.
עם ובלי קשר, הכוח הכי חזק אצלי זאת הרגישות (מהווה כוח כי קורה אנשים מהר ולעומק ובעיקר מקבל אותם כמו שהם).
גם החולשה הכי חזקה שלי הינה הרגישות, ובעתיה כל פגיעה מאדם קרוב, חודרת לי עמוק לעצמות.
כך שגם עם החבר (שהפסיק לתת ולכבד), טרם מבין זאת על עצמו, אני כבר חווה זאת ותגובתי פגיעות ועצב.
כאדם נותן (ויש פה בעיה וסתירה:) ), אני סובל בשקט, והפוגע אינו תמיד מודע בכלל לבעיה...(פוחד לפגוע בו...רגיש כבר אמרנו? 😄 )
וכך מדחיק זאת לאונה האחורית, ובפגישה הבאה (שלא כולה סבל כמובן...בכל זאת חבר) נפגע מחדש ואוגר מחדש.
ולאחר כל ההקדמות ווהפתיחים: פרק ראשון שהוא גם אפילוג:)
עכשיו, כשמצבי השתנה וזמני מאוד מחושב, אני קצת במצוקה בהחלטה מול המשך הקשרים ואופיים.
כאמור, אני מחד מאוד מסור וקשור לחברים.
מאידך, לא רואים אותי ממטר...
ואם נוסיף את מוטיב הזמן הרי שזה דורש פתרון...
(אין לי מושג מהו וכמובן כל מקרה לגופו)
הערה מסכמת (אלריק, תרגיע...עוד לא עזבתי אותך...מה אתה נלחץ יא לפלף?)
ואין כמו השיר המקסים הבא, לתאר הכל על רגל אחת:
:)
ניסית ולא הלך...(אם תרצי, אסביר לך למה בהזדמנות...)
עם ובלי קשר, יחסים, זה דבר מורכב...
אין או 'חבר' או 'ידיד' או 'זיון'
לי למשל, יש חבר, שכל יעודו זה דרינקים. השותף הכי מושלם לאלכוהול. אין סיכוי ל'שיחת נפש' אתו...הוא פשוט לא רוצה ולא מתאים.
חברה אחרת שלי, מעולה לשיחות עבודה (אותו תחום לשנינו).
בעת מצוקה, יש לי מישהי, שכל תכליתה מיטה. אין לנו על מה לדבר. רק סקס.
חבר אחר, אני מהווה אוזן עבורו וזה חשוב לי כמו לו.
את, יקירתי, טובה הן לפילוסופיה והן כעוגן נפשי הדדי. (אוקיי, גם בבישול את לא רעה:) )
פה ושם, ישנם אנשים שאתה אוהב את המיכלול. צימצום אחד מהתחומים (סקס, חברות, עזרה הדדית וכו), עשוי ליצור הרגשת מחסור וחוסר מיצוי...
בכל המקרים ובמיוחד באחרון, חשוב גם להקשיב לצד השני (ומודה, שכמה שאני פתוח, אני מועד בעניין זה לעיתים...אבל, חוזר בי ומתנצל כמובן)
חולה עלייך בכל מקרה, ומקדיש לך ולה
את השיר הבא:
שונא מפגשי הכרות...
'תבוא, נשב על קפה, נדבר קצת...נכיר' 'לא נעשה כלום..רק נדבר'
'חצי שעה ואתה בבית'
האמנתי(נאיבי)...
אומנם קיבלתי קפה ועוגיה (תיקון: אני הכנתי)
וכן, דיברנו (אולי שתיים וחצי דקות גג)
תמונת מצב עכשווית:
לא יכול לשבת (והישבן לוהט!!!)
פטמות כחולות...
לחיים נפוחות מסטירות...
ככה זה נראה הבוקר (בנתיים, נוספו צבעים:) )
ס'אמק, אין אמונה בשולטות!
שורה תחתונה: שונא מפגשי הכרות!
:))
ברוס וויליס השחקן, הינו גם נגן מהפוכית, ולעיתים גם שר (מטורף על BBKING)
חולה על התחת שלה...:)
אף שאנו באים מרקע אחר ומעדות אחרות, אני מוצא בה, גירסה נשית די דומה למה שאני( חוץ מהעובדה שאני לא....איך לומר? שרליל :)
יש לה הומור שחור וחסר גבולות (כמוני) ובכלל, אין לה אלוהים...
הנה כמה קטנות מהתקשורת ביננו:
אני: דיברתי עם בזק על החשבון הגבוה שהגיע. הם הפנו תשומת ליבי שאני מדבר אתך כחמש מאות דקות בחודש!
היא: זה היה חודש שעבר. עכשיו אני מבינה למה אתה מתקשר פחות לאחרונה..
אני: ברור! אני מושפע ממך: הולך ונהיה תימני מיום ליום.
היא: מה השלב הבא? תתקשר בגוביינא?
_
אני:את כוסית!
היא: מה זה 'כוסית'? 'כוס עם רגליים'?
אני: בהחלט! (כל השאר מיותר...)
-
(אני בדרך החוצה מביקור אצלה)
היא: כשאתה יוצא, קח אתך את הזבל!
אני: איך קראת לי?
היא: יא זבל!
אני: המממ... הדיבור הזה, מביא לי זיקפה...
_
אני (בסמס): חולה על התחת שלך, למרות שעם הדיאטה, הוא קצת התכווץ...
היא: תחת קטן:)
אני: זה אולי יצור קצת בעיה כשאחדור אנאלית...אבל, אנסה להיות עדין...
היא: בקטנה. ממילא יש לך זין קטן!
:)))
מקדיש לך, יקירתי, את השיר הבא (אולי תשברי מתישהו ותכנעי לי סוף סוף):
נוסטלגיה, הינה דבר שמשתנה מאדם לאדם ובכל קבוצת גיל.
לדור הצעיר מאוד, נוסטלגיה היא הפלאפון הראשון...
לאדם בן 90, היכולת להשתין ברצף וללא תקלות...:)
לידידי שכינויו 'אסמן', תקליט וניל של 'בלק סבאת' או 'אוריה היפ'..
לאלריק, אולי משחק כדורגל של ג'ורג' בסט...
אני, כילד, מאוד אהבתי טלוויזיה.
והימים, ימי הערוץ היחידי בטלוויזיה, ערוץ אחד...
נתקלתי בנט, בסידרה המלאה שגילתה את רוג'ר מור, 'המלאך', ואני צופה בה בשקיקה:
ובעודי מתמוגג מנחת, נזכרתי גם בכל השאר.....
פעם, היו היה....:)
אני מופתע מעוצמת הריגוש. לא הנחתי שבכזאת קלות....
ניסיתי לחפור בעצמי...להבין.
יכול להיות שהכל בתוכי, פרי דמיוני (כי רב הוא)...
גשם זלעפות בחוץ וגם בתוכי אני סוער.
מרגיש פירפורים בבטן. סוג של חוסר שקט.
טרם ממש מבין, אם כל זה טוב או רע...
יודע שכל דבר יכול להגמר, בה במהירות שזה התחיל..
תמיד משתדל לתת את המירב שבי.
רוצה ללמוד אותך..
לדעת עוד..
לשנן את שפתך..
להגשים אותי בתוכך..
רוצה לסגוד אותך..
ללמוד כל נינואנס..
כל פינה שאוכל ללטף
כל צורך שאוכל להפנים..
רוצה לרצות אותך.
לספוג את כעסך..
ללקק דימעותיך..
להחזיר לך את החיוך.
רוצה להיות שם בשבילך..
כן, לא תמיד קל.
אבל זאת מהות הנתינה..
אהיה לך למשענת.
רוצה אותך...