נחוש

יש משהו כייפי, בקשרים לא ברורים, הנמשכים שנים.

היא, אמנם לא בקהילה...אבל שרוטה לא פחות:)


הכרנו לפני שנים וומייד הייתה אותה הבנה וחיבור, שאין להסבירם.

ידענו שאנו דומים מדי בגדי להפוך לזוג והבנה זאת, היא דווקה שהפכה הכל לאפשרי.

כך, נוצר מצב, שלאחר חצי שנה שלא ראיתיה, מצאתי עצמי אתה באי יווני באביב שעבר.

האוכל המשובח, הדהירה על האופנוע...שקיעות עם 'מטאקסה' (ברנדי יווני).



אתמול, לאחר חודשים לא מעטים, שוב נפגשנו...

באתי מעורער כמעה ... מותש.

לא סיפרתי לה מצוקותי...גם לא שאלה.

הבטנו עמוק בעיניים....שכחתי את כל השלילי שבחוץ.



אוכל טוב (דג בתנור)

יין מצויין (ירדן 84 - זכר צדיק לברכה 😄 )




כשעזבתי, שוב, לא ידעתי אם ומתי נפגש ...

הרגשתי שאני חוזר לעצמי...לחיים.

רוצה לחיות ו..מגיע לי!



יש משהו מאוד כייפי ביחסים לא ברורים הנמשכים שנים.

רק אלוהים יודע, כמה הייתי זקוק לזה.

ואת, תודה שהיית שם בשבילי 😄




בלי קשר, נזכרתי בשיר המקסים הזה....

המנהג לשים סרט צהוב על מראת הרכב אינו המצאה ישראלית.

יש הnיחסים אותו למלחמת ויטנאם (כשהורי נעדרים, שמו סרט כזה בחלונם)

ויש שמיחסים אותו לסיפור האמיתי הבא:


אדם, שעומד להשתחרר ממאסר, כותב לאישה שהייתה לו (תרגום מקוצר):


סיימתי את התקופה ואני עתיד להשתחרר,

מניח שקיבלת את מכתבי.

לא יודע באם עדיין תרצי בי או כבר לא, ולא רוצה להעיק עלייך.

במידה ועדיין רוצה, אנא, תלי סרט צהוב על עץ האלון הזקן בכיכר העיר.

במידה ולא אראה סרט צהוב, אמשיך בדרכי ואאשים רק את עצמי בכך...

לא אוסיף להטרידך.



הנסיעה מהכלא לעיר, ארוכה ומתוחה... הנוסעים והנהג, כבר מודעים לסיפור...

כולם במתח רב, מה מצפה להם למצא שיגיעו לכיכר...יהיה סרט? היא רוצה אותו?


כשמגיעים לכיכר, הפתעה:

מאה סרטים צהובים, משתלשלים להם מהעץ 😄


הסיפור, הפך לשיר, שהיה להיט ענק בזמנו.

שבת שלום:)

19.00 בערב




השעון צילצל...




קמתי בלחץ...אני מאחר!!!!!




לא ראיתי אותה חודש וזה קצת מלחיץ....לא טוב לאחר.

מתרחץ ומתלבש במהירות וטס אליה לבית.

מצלצל בדלת...

בשניה, שהיא פותחת, לפני שמספיקה לומר 'שלום',

לופת את צווארה בכוח, ודוחף אותה אל פנים הדירה.

נותן לה סטירה מצלצלת, מצמיד אותה לקיר,

וקורע מעליה את חולצת הטריקו.

שתיים שלוש, צביטות חזקות בפטמות,

ואז, גורר אותה אל שולחן האוכל.

מטיח את גופה אל שולחן העץ כשגבה אלי,

ותולש ממנה את מכנסיה.

ללא שהות, חודר בפעם אחת קשה אל ישבנה.

(צורחת...), טוב מאוד. שתסבול הכלבונת.

ממשיך לחדור כשידי אוחזת בשערה וראשה נטוי לאחור.

מרגיש שהגמירה, הולכת ומתממשת...

יוצא מישבנה, מסובב אותה ודוחף לה לפה

עמוק בגרון...

היא משתנקת...נאלצת לבלוע...




השעון צילצל...





קמתי בלחץ....אני מאחר!!!!



לא ראיתי אותה חודש, וזה קצת מלחיץ...

יודע שעל האיחור הזה אענש קשות...

מתרחץ ומתלבש במהירות, וטס אליה...




(רק שהיא לא תקרא את מה שכתבתי...

מכות רצח אחטוף בגלל זה....)

:)

מתרגל לחשכה....

תורת השלבים, מחייבת לעבור שלב...

חוסר האונים מכך שאתה לא מובן....למרות שאתה יודע שצודק.

רוצה לצעוק במלא הגרון...מחניק זאת.

בכלל, באת לתת ו...אין שם אף אחד בבית.

למה קשה לוותר? סתגלתנות, אומרת שכשיש מחסום, מחפשים דרך אחרת.

כן, יודע לגבי 'החיים נמשכים' והדרכים החלופיות....הרק עלי אני חושב?

לא. לא רק עלי....

יודע שאני דרוש ו....הדלת סגורה. אין אף אחד בבית.

אין אמון ואין גישה..

חייב למצא דרך למחול לעצמי...

להבין שלעיתים, גם כשאתה נחוץ, לא רואים אותך.

ואולי בעצם.....אתה לא נחוץ, לא קיים שם בכלל...?

האמנם הכל בראשי?




מביט מסביבי. בשדות הירקרקים של השכנים.

האמנם לכולם טוב יותר?

לא ממש מעניין אותי. יוצא לרחוב.


מרגיש כהלך בתסמונת השוק של עגנון...

המון רעש וצהלה מסביב.

ואני הולך, וכושל אך ממשיך...כי אם אעצור, אפול.

אם אפול, לא אקום שנית.

רואה בעיני רוחי את גופי, שרוע, במרכז ההמולה.

לא תהיה התקהלות.

ההולכים והשבים פשוט ידלגו בקלילות מעלי,

וימשיכו בדרכם כי חשובה היא.

העולם ממשיך והזמן לא עוצר.



נזכר בפעם ההיא, שאיבדתי שבע שעות מלאות....


נסעתי לי לתומי, נוהג ברכב.

הגעתי לרמזור, בו עלי לפנות...צומת גדולה.

בירוק המיוחל, החילותי בפניה לאיטי.

בעודי נכנס לצומת, שם לב לפרצופים משתאים...מצביעים עלי, מביטים מוזר...

ואז, לפתע, נגמר הסאונד...לא שמעתי כלום.

שניה נוספת, והלכה התמונה...לא ראיתי דבר.


נקישות מתכתיות וצליל דלת מעלית נפתחת, גרמו לי לפקוח עיניים...

מתכת....מעלית.... אני בבית חולים. אבל למה?

עברתי תאונה? לא מרגיש כלום...אין כאב או מיגבלה.


בדקתי מה השעה ונחרדתי שחלפו להן שבע שעות מלאות...

הבדיקות היו טובות ועד היום, אין הסבר לעניין.


אניגמה.





שעות אבודות, ולא מוסברות, שלא יוחזרו.

לאחרונה, 'הואשמתי' בכך שאני 'אוהב שמנות'...


האמת, שמעולם לא ראיתי עצמי בקטגוריה של נישת טעם ברוב התחומים וגם בעניין המשיכה.

לא שרואה בכך טעם לפגם כשלאדם יש העדפות לגבי תכונות גופניות ואחרות של בת הזוג, אבל

לגבי עצמי, זה נשמע לי סוג של הגבלה מיותרת.

לא בקטע צדקני אבל, אם יש כימיה ותקשורת, הראות האובייקטיבית, הופכת לסובייקטיבית וממילא

זה כבר לא רלוונטי.

נכון, בשנים האחרונות, גיליתי ששמנות, מאוד מיניות עבורי.

לא בקטע של 'הצצה' או סטיה רגעית. פשוט, נפתחתי לסוג, שיש בו הרבה יחודיות ומשיכה.

חושב שסוד המשיכה בעיני הינו משתי סיבות:

האחד, שזה 'הרבה אישה'....:) (לא שלי. שמעתי זאת ממישהו ואימצתי)

השני, הינו עניין היצריות והחושניות: אישה שאוהבת אוכל הינה יצרית. סיכוי סביר שגם בשאר התחומים

היא תהיה כזאת. כולל מין למשל.

הבעיה: רבות מהשמנות, מרגישות שהן 'נכות' מבחינת מבנה גופן.

מאלו האחרונות, אני מתרחק.

אדם שלא אוהב את גופו, לא יאפשר ממילא לאחר לאהוב אותו...ואז, היכן היצריות?

סיכויי ההצלחה, דומים ליצירת קשר בין צד מעשן, ללא מעשן.


שורה תחתונה: אוהב שמנות?

גם. בתנאי שהיא לא מתנצלת על כך.

באותה מידה, אוהב גם רזות, בהירות, כהות, נמוכות, גבוהות...

בקיצור, בררן:)

אבל ברצינות: הכל עניין של כימיה ותקשורת עבורי.

ועתה, הגיע תורי, לשאת את דברי...אבל מה כבר אני יכול להגיד?

כשאסיים, תדונו אותי על פשע.

תרשו לי לשאול אתכם: מהו פשע? מהו עונש?

דומה שזה משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן.

מה שהיה אתמול חוקי, הופך פתאום אסור, כי חברה מסויימת קבעה כך...

ומה שלא היה חוקי, הופך פתאום חוקי כי...כולם עושים את זה...ואי אפשר לאסור את כולם.


(מתוך 'אקספרס של חצות')






במסגרת תגליות עצמיות, הבנתי שאני אדם של סאבטקסט.

כמעט ולא מייחס משמעות למה שקורה או נאמר. ישר עובר ל'משמעות הנסתרת'...

לשורה שלא נאמרה.

לא קל העניין לסובבים אותי. בצדק. בכל זאת, היו מי שטרחו ועמלו והמציאו שפה, הנאמרת בקול

ואמורה לייצג מסרים והעברת תקשורת ורצונות.

מצד שני, ולהגנתי אומר ש...לא הכרתי אדם, שהביטוי הנאמר שלו, יצג נאמנה את כל תחושותיו בנושא

מסויים. לעיתים, המסר הקולי הינו חלקי. פעמים רבות הוא בכלל הפוך ממה שחושבים באמת...

למה נולדתי עם ה'תרגומון' הארור ומדוע לא יכול לעיתים 'לכבות' אותו?

סתם, להינות מסמול טוק... מה רע?

אני אפילו עושה זאת מאוד טוב....אבל, במוח, ה'תרגומון' לא נח אף פעם....




משלושה או ארבעה בחדר / יהודה עמיחי



משלושה או ארבעה בחדר
תמיד אחד עומד ליד החלון.
מוכרח לראות את העוול בין קוצים
ואת השרפות בגבעה.
וכיצד אנשים שיצאו שלמים
מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם.


משלושה או ארבעה בחדר
תמיד אחד עומד ליד החלון.
שערו האפל מעל למחשבותיו.
מאחוריו המילים.
ולפניו הקולות הנודדים בלי תרמיל,
לבבות בלי צידה, נבואות בלי מים
ואבנים גדולות שהושבו
ונשארו סגורים כמכתבים שאין
להם כתובת ואין מקבל.