הגיגים ופילוסופיה בגרוש.

אז זהו, סופה של תקופה.

חוזרים ללמד פרונטלית. צריך לקום בבוקר לצחצח שיניים, לשתות קפה, ו ל ה ת ל ב ש.

אחרי שנה וחצי שאני מלמד בזום, רק עם חולצה. צריך ללבוש  ללבוש  מכנסיים, ועם כבר מכנסיים אז גם תחתונים. ועתה הגיעה העת לעמוד בגופי מול הסטודנטים בביגוד מלא.

יש בכך יתרון דידקטי ופסיכולוגי מובהק עבור הסטודנטים. אך עדיין מה לגבי נפשי העדינה? האם זה אנושי לעבוד ככה עם בגדים? ככה? כאשר איברי חנוק?

בעיה נוספת,

אמנם יש שולחן בכיתה, וניתן להושיב מישהי מתחתיו שתוכל ללקק את רגלי ואת איברי, אך יש סיכוי קטן שהדבר יתגלה ויגרור אחריו תגובה מהכיתה.

ואפילו לא ניתן לגעת בעצמי במהלך השיעור.

בקיצור.תנאים לא אנושיים.

היו שלום.

ושבוע טוב 

סקס, זה מעולה. וגם שהוא ונילי.

ואז היא מבקשת שאמשוך לה חזק בשערות.

מפה לשם לימדתי אותה עוד דברים. והיא, סטודנטית טובה.

שתהיה שנת אושר ובריאות.

שכל אחד יקבל את הצד של השוט שהוא אוהב. וגם זה רק בחדר המיטות.

שנה טובה!

את מגיעה אלי, דופקת על הדלת, דפיקות קלות מפוחדות. פותח לך את הדלת. את ניצבת מולי, לבושה בדיוק כפי שהוריתי לך.

מביט בך, את יפה. המבט הכנוע המפוחד שובה אותי.

תכנסי.

כמובן שאציע לך משהו לשתות, מתיישבים על הספה משוחחים, את מספרת לי על הדרך, הפקקים, הדביל שחתך אותך.

אני לא יכול שלא לבהות בשעריך הפזור, בפניך, עיניך, שדייך המלאים.

אחרי כמה דקות, את מתקרבת אלי. מחבקת, נשיקה קטנה על השפתיים.

טוב, בואי ואראה לך את הדירה שלי.

את מתרוממת וכך גם אני.

מסתכל עלייך, לא את לא מתהלכת בדירה שלי על שתיים, מביט בעיניך, ובקול שקט ורגוע, "על ארבע".

את כמובן יורדת על ארבע, הרי בכל זאת מהתחלה דיברנו שאני השולט, ואת הנשלטת.

אוחז קווצת שערות, "בואי אראה לך את חדרי". ומתחיל ללכת.

את נאנקת תחת הכאב, כואבת צורחת. אני עוצר, "כל מה שאת צריכה לעשות זה לעמוד בקצב שלי, זה לא מסובך" נזכר בימי כמפקד וכמדריך נוער.

ומוסיף את מה שלא אמרתי לחיילי וחניכי "תלכי בקצב שלי ולא יכאב לך".

מתחיל שוב ללכת, את מנסה ללכת על ארבע מהר ככול האפשר, אך כמובן שאת לא מתורגלת בהליכה על ארבע, ושוב השערות מתוחות, הכאב והדמעות.

מגיעים לחדרי, "זה החדר שלי, מיטתי" דמעות בעיניך, האיפור מתחיל להימרח. 

אה שכחתי, חוזרים, רואה את מבטך ואני רק נדלק יותר.

שוב הולכים, שוב שיערך נמשך ונמתח. ושוב הדמעות והבכי החנוק.

מגיעים אל שולחן העבודה שלי בסלון, את רואה פה מתחת לשולחן, זה מקומך שאני עובד. מקומך לרגלי.

את מנסה לזחול אל מתחת השולחן, ואני מצקצק בלשוני, לא לא לא. אנו חוזרים לחדרי.

ושוב אותה אנקת כאב נפלטת מגרונך.

שבוע טוב לכולם.

אז למרות כל הניסיונות, השבוע הקודם היה נדוש לחלוטין. עבודה, בדיקת עבודות, כתיבת תזה..  בירה והמבורגר עם חברים, ושום דבר דבר עבר לזה.

השבוע אני מזמן לעצמי שבוע הרבה פחות נדוש וכייפי.

יש איזשהו נוהג להוסיף לפוסט קישור לפורנו מדליק או תמונה מדליקה, אך לעת עתה זה גם נראה לי נדוש.

אז אוסיף את משהו פחות נדוש והרבה יותר מצחיק :)

שבוע מעולה לכולם!

אז הגעתי הביתה לקראת עשר מהעבודה. זום עם סטודנט שאני מנחה, ואז בהיסח הדעת התפשטתי לגמרי.

ואז נזכרתי, צריך להשקות את הצמח החדש שקיבלתי, בכל זאת קיץ וחם.

אבל אני כבר ערום, 

אז להתלבש?

אז בדברי מורי ורבי Homer, J Simpson: 

NEVER!!!

הלכתי להשקות בעירום.

ומתי אפשר להיות בטוח שאנו יוצאים לדרך.

שאנחנו נפרדים אחרי לילה ויום, והיא בעיניים דומעות, שואלת: "מתי אראה אותך שוב?"

ואני מחבק חזק חזק, ואומר, "אל תדאגי, מתוקה, עכשיו הולכים הביתה לנוח, ומחר שוב נדבר וניפגש, שום דבר לא נגמר, זה רק מתחיל".

אז אני מזמין את עצמי לדייט.

בין זכרון לחיפה. עדיין לא בחרתי מקום.

מי שרוצה להצטרף אלי שתשלח לי הודעה.

מרצה.

שבוע אחרון לסמסטר, אבל זה לא אומר כלום. החל משבוע הבא תהיה אפילו הרבה יותר עבודה מהנה.

אז מאחל לכולנו שבוע מעולה עם מלא אנדרופינים וסקס.

אז השבוע היו לי כמה עניינים דחופים לסדר, מפה לשם שיעור השלמה בזום ביום שישי בין 11:30 עד 13:20

הבעיה שאחרי שסיימתי את סידורי שישי בבוקר, הגעתי הביתה קצת לפני תחילת השיעור. וכמובן שנשארתי רק עם חולצה מכופתרת.

לפי מיטב המסורת, קפה שחור ווופלים, הרי אני צריך להיות עירני וחד.

עם הקפה שוטטתי בכלוב, יש כאן בלוגים ממש מחרמנים. פעם ראשונה שראיתי את הבלוג של פרלין, ווואו! הבלוג של פרלין

מפה לשם התחרמנתי. 

ואז מתחיל השיעור, אני נקרע בין הבלוג, לבין ללטף את עצמי. וכמובן לבין הסטודנטים שמבצעים משימות תכנות רובוטים.

ואני נווו דיי כבר או שיצליחו במשימות או שיגמר השיעור כי אני כבר מת לגמור.

אגב החבר'ה ממש מוכשרים הסמסטר.

שבת שלום!