מישהו פעם אמר לי, אולי אני מפלצת, אבל אם תגרד ותסתכל מתחת לפני השטח, תגלה שמסתתר שם דובי קטן ורגיש. אבל מתחת לדובי הזה מסתתרת מפלצת. וכך גם אני, עשוי שכבות-שכבות של תגיות ושיוכים ופטישים, עד שאי אפשר לראות מה מסתתר בשכבה התחתונה ביותר, זו שכביכול אמורה לייצג אותי נאמנה כשכל האחרות מתאיידות להן. ולפעמים, כל זה לא משנה, ואני רק גבר ואת רק אישה. כשפעמון הדלת צלצל ופתחת אותו, לבושה בחולצה צמודה ובחצאית קיצית, לא חשבתי על בדסמ או על הסטירה שאתן לך בהמשך; עוד לפני שסיימנו להחליף את הברכות הרגילות שלנו, ידי נשלחה לפנים והצמידה אותך לקיר מאחוריך, ונשקתי לך עמוקות. חשבתי עליך באוטו כל הדרך לכאן, לחשתי לך, ואת כבר התנשפת בכבדות ולא השבת. היה לנו זמן קצוב, ולא רציתי לבזבז ממנו דקה.
כשהתקשרת אלי וביקשת ממני לבוא, שאלתי אותך פעמיים אם את בטוחה, ואת רק אמרת שכן. שמעתי אותך מתנשפת מעט. הוא חוזר מחר, אמרת. בטיסה מטעם העבודה. דיברתי אותו קודם, הוא במלון בפראג. אני רק אמרתי שאגיע עוד שעה. הסתכלתי על הדירה בחטף כשנטלת את ידי והובלת אותי אל חדר השינה. שיפצתם לפני שנתיים ועיצבתם הכל מחדש בלבן מודרני, עם רצפת פרקט ותמונות של ניו יורק שקניתם באיקאה, אבל יהיה לכך זמן מאוחר יותר, כשאדאג לשגל אותך בכל אחד מהחדרים הנותרים. כבר בדרך לחדר השינה התגפפנו ואני הסרתי ממך במיומנות את בגדיך, וכשדחפתי אותך על המיטה הייתי גם אני ערום מהמותניים ומטה.
פישקתי את רגליך ולפתתי את צווארך מספיק חזק כדי לרתק אותך אל הסדינים. "באיזה צד הוא ישן?" שאלתי, ובצד ההוא בעלתי אותך. לא היה בזה בדסמ. בבדסמ יש אלמנט שכלתני, תהליכים קוגנטיביים שלא היה לנו בכלל רוחב פס לשקול. היינו כזוג חיות, סכר מתפרץ, ואני רק הלמתי בתוכך שוב ושוב והצמדתי אותך בחוזקה אל הסדינים, בועל אותך כאילו חיינו היו תלויים בדבר. ידי אחזו בבשרך החשוף ולשו אותו בעוצמה, וראיתי את פניך מתעווים בכאב מפעם לפעם, אבל את רק הידקת את רגליך סביבי וגנחת. היית כניצולה מיובשת שראתה מקור מים. "תזיין אותי, אלוהים, תזיין, תזיין, תזיין, קח ממני, אלוהים," שבת ומלמלת, ואני נשקתי והכאבתי לך לסירוגין עד שעורך שינה את צבעו.
לבסוף, כששכבנו מיוזעים זה לצד זה במיטה וניסינו להשיב לעצמנו צלם אנוש, הזרע שלי טפטף ממך והספיג את הסדינים. את רק פתחת את רגליך יותר ונתת לו להשאיר את חותמו. כמה שנאת את החדר הזה עד היום, אמרת לי, את השתיקות הרועמות ואת המדבר אליו הפך בשנים האחרונות, ורק חיכית שאבוא ואשקה אותך. נתתי לך לדבר והקשבתי, וכשסיימת רק חיבקתי אותך. שכבנו מעורסלים עד שהדם חזר לזרום בחלציי, ואני חזרתי לחשוב על השולחן הרחב בפינת האוכל, וכמה יפה תיראי מכופפת לאורכו.