גנחת בקולות חנוקים בשעה שנשענת מכופפת על גבי השולחן הגדול שבסלון ביתך. את היית עסוקה באורגזמה השלישית שלך ואילו אני האזנתי לפסקול שזימרת ברקע, ומוחי כבר הפליג למחוזות אחרים. נזכרתי בפעם הראשונה בה כופפתי אותך על השולחן, איך התנשמת בכבדות, ואיך שאפת אוויר בפתאומיות מבין שינייך כשהאיבר הנוקשה שלי החליק לתוכך ופילס את דרכו אל עבר הרחם שלך, זכות בלעדית שהייתה שמורה לבעלך; ולעומת זאת איך היום התחככת בי ואחזת באיברי, ולחשת באוזניי מלים מטונפות שלמדת. השינוי בך היה הדרגתי אך ברור, ועם כל מפגש שלנו וכל זעקה שלך ביתקת עוד שרשרת שכבלה אותך אל האישיות האפרורית שאימצת לעצמך.
אהבתי להשחית אותך כך, לראות את הרגשות צפים וגואים בך ואותך מקבלת את עצמך ואת מקומך. כשהייתי בתוכך, אהבתי כשאמרת לי כמה יותר טוב לך איתי מאשר איתו. רציתי שכשתחזרי הביתה לא תוכלי לשכוח: כשהוא יפשק את רגליך ויטפס ביניהן, שתחשבי עלי ועל הסטירה שהחטפתי לך יום קודם לכן. רציתי שכשהוא נושק לך, שתיזכרי שאת חלל הפה הזה צבעתי בזרע רק בתחילת אותו שבוע. לפעמים, אחרי שהוא נרדם, היית מתגנבת לחדר האמבטיה ושם נוגעת בעצמך ושולחת לי הקלטה של עצמך גומרת ומתייפחת, ואומרת כמה היית רוצה שאהיה שם איתך, שאבעל אותך כשהוא בחדר הסמוך. אהבתי לראות את הסטייה מכה שורשים, אוחזת בך, שולחת אצבעות מכל הכיוונים, משנה אותך, משחררת ממך את המיניות שעשרים שנה של חנק דיכאו.
באחד הערבים דיברנו וסיפרת לי איך תמיד היית ילדה טובה, מחונכת, כזו שמצקצקת בלשון על הבחורות ההן, הזולות, שמנפנפות במיניות שלהן כמטבע עובר לסוחר; ואז כרעת מולי על ארבע, הפשלת את מכנסייך ופישקת את ישבנך ואמרת לי, טעיתי, בוא, גם אני רוצה להיות כזו. בוא ותזכיר לי מי אני באמת ומה מקומי, עזור לי להיות מי שאני באמת רוצה להיות. שלחתי אותך באותו הערב מלאה בזרע לביתך, מבלי שהרשיתי לך להתנקות, וכששכבת לצידו בלילה והוא נחר, את נגעת בעצמך וגמרת שוב, ושוב, ושוב.