כשבאת אלי בערב לא היה כל ניסיון מצידך להסתיר את מה שחיפשת. רצית מנוחה, שיכחה, להאמין באשליה, גם כזו שנמשכת רק כמה שעות. לא שתינו או צפינו ביחד בטלוויזיה, או דיברנו על חברים משותפים או עבודה. תוך דקות ספורות היית עירומה, טיפסת עלי באקרובטיות החתולית שלך, ונתת לי להכות בתוכך שורשים. תמיד היית מאופקת, חשבת פעמיים על כל מילה, פחדת להעיז, אך באותו הערב ידעתי שאת זקוקה למשהו אחר. הנחתי להוריקן להכות בי ורק התוויתי את דרכו לקראת הפורקן. פישקתי את רגליך וקשרתי את ידייך מאחורי גבך, בעודך שרויה במעין היפנוזה ואגלי זיעה נוזלים על שדייך הקטנים. רצית שאקרא לך בשמות מטונפים, שאזכיר לך את המקומות שאת שוכחת כשאינך איתי, שאעזור לך לקלף מעליך במהירות את החזות הביישנית שהקפדת לעטות ליד החברים והמשפחה שלך. דמעה קטנה נקוותה בירכתי עינך, ואני סטרתי לך, ואז עוד פעם, ועוד פעם, ואת ספגת אותן בשקיקה וביקשת תוספות. כשגמרת, התמוטטת כמו בובה רפויה ונחת על חזי. דממה השתררה בחדר, ואיש מבין שנינו לא דיבר שעה ארוכה. ליטפתי את שערך וחיבקתי אותך ונתתי לך לשכוך ולחדול להיות סופה.
