כמה אומץ צריך לשכב כך, פגיעה, עירומה, ולהציג את עצמך לראווה לבן-אדם אחר. אני יודע שליבך הולם עתה, שאת מתרגשת כמוני. את מחכה לכאב בתמהיל של פחד וציפיה, וכשהחגורה מצליפה באחוריך לראשונה, הצריבה מלווה בצמרמורת. אני רואה אותך רועדת ומניח את ידי בעדינות על גבך ומרגיע אותך, ואנו ממתינים יחד בסבלנות עד שהרעד חולף. אני יודע כמה חשוב לך להוכיח לעצמך ולי שאת מסוגלת לספוג את ההצלפות האלה, ויודע כמה תהיי מאוכזבת אם לא נגיע ליעד שקבענו לעצמנו. כשהחגורה מונפת בשנית אני מהרהר כמה קל להיות בצד השני, לבחור מתי להמתין, מה לחשוף, מתי להאיץ, כמה חזק להנחית את החגורה. הישבן שלך מאדים ונצבע באדום עז, וכשאנו מגיעים לסוף אני שומע אותך מייבבת חרש. אז אני מניח את החגורה ומלטף את ראשך, ואומר לך כמה טובה היית. את נצמדת אלי ואני מחבק אותך חזק-חזק. אני מורח את המשחה המרגיעה בתנועות קטנות. מאוחר יותר, כשאפשק את ישבנייך ואחדור אליך מאחור, מגע העור שלי בשלך יעורר בך מחדש את תחושות הצריבה, ואת תיזכרי איך היית גיבורה ולא נשברת.
