היא הייתה מגיעה אלי למשרד בכל יום רביעי באותה השעה, מניחה את התיק שלה על השולחן ומתיישבת בכיסא מולי וממתינה שאפסיק להקליד. היא ישבה, שקטה, מכונסת בעצמה. החלפנו כמה מלים על מזג האוויר ועל המזכירה החדשה מקומה ארבע, ואז, כשהייתי מסיים לעבוד על המסמך, הייתי סוגר ונועל את הדלת ומשעין אותה על השולחן הרחב. לא היו בינינו גינונים מיותרים. לא צריך כאלה כשכל צד מבין את מקומו. את המכנסיים המחויטים שלה טרחתי להוריד רק מעט מתחת לישבן הבולט ותו לא. היא בקושי הנידה עפעף כשמרחתי את חומר הסיכה, או כשהצמדתי אליה את האיבר והתחככתי בה. רק כשעשיתי את דרכי פנימה, פוער את השריר הטבעתי בעדינות אך בתקיפות, שמעתי אותה שואפת אוויר לרגע, כמו בדקירה רגעית. אחר כך, כשזזתי בתוכה, יכולנו לשמוע רק את ההתנשפויות הכבדות של שנינו.
הייתה בזה יעילות מנוכרת ונעימה, שני אנשים שמדגדגים את קצות העצבים החשופים שלהם ביחד, בלי שיחות מיותרות או פסיכולוגיה בגרוש; אבל לפעמים בכל זאת תהיתי מה גורם לאנשים יציבים, כאלה שנותנים נאומים בפגישות חברה, שמבשלים ארוחת ערב לשני ילדים כל יום, שמנהלים מיליוני שקלים, להיות שונים בתכלית כשאורות הזרקורים לא מאירים עליהם. מדוע חיפשה את הכאב, את החשיפה, את התחושה שהיא רק כלי קיבול לצרכיו של גבר שלא חיבק אותה בלילה. גמרתי בתוכה והרמתי את המכנסיים בחזרה למקומם. שנינו ידעתי שהיא ודאי תקלל אותי כשבעוד חצי שעה הזרע שלי ינזל מתוכה בצורה הכי משפילה שיש בזמן פגישה עם המנכ"ל; ושמחר היא תתיישב באותו הכיסא, שקטה ומכונסת בעצמה, ותביט בי מקליד.