אני אוהב להשחית אותן. לתת לליכלוך שבי קצת לדבוק בהן, ולדעת שבכל פעם כשאנחנו נפרדים, הן יוצאות קצת פחות תמימות, קצת פחות צחורות משהיו כשנפגשנו. אני אוהב לראות את הפרצוף הכאילו-מזועזע שלהן כשהן נתקלות במשהו שלא הכירו, או שלא חשבו שאפשרי; אבל את הברק בעיניים, שכאילו מבקש ללא מלים שאעזור להן לגעת בעצב החשוף. אל תיתממו, אתן אוהבות את זה בדיוק כמוני, אתן רק נבוכות מכדי להודות בזה, וכשאתן איתי אתן לא צריכות. תמיד תוכלו להאשים אותי אחר כך, ואין לי בעיה להיות הנבל המשחית בסיפור. זה שונה עם כל אחת. עם הנשלטת חסרת הניסיון שחוטפת את הסטירה הראשונה שלה ואישוניה מתרחבים באופן לא רצוני; עם האישה הנשואה שלומדת לאהוב את הריגוש שבלהתגנב מאחורי הגב של בעלה שמייבש אותה מינית כבר שנים בקשר; עם זו שמעולם לא החדירה אפילו אצבע אל פי הטבעת שלה, וכעת לא מסוגלת לסתום על כמה היא רוצה שוב להרגיש את הזין שלי עמוק בתוכה; עם הבחורה הצעירה עם תסביך האב, שקוראת לי דאדי ויורדת על הברכיים כדי למצוץ לגבר מבוגר ממנה בעשרים שנה. אני אוהב את כולן, על האומץ, על התעוזה, על היכולת להודות שהן עקומות, הן לא כמו כל השאר, ושגם להן מגיע לבטא את עצמן ולהיות מאושרות. חיבוק, ממני, אליכן.