אדם הולך ברחוב, ולפתע נקלע לקטטה מסיבה כזו או אחרת. התיק נסגר מחוסר עניין לציבור. נותרים לו רק כמה תפרים בסנטר כתזכורת לקו הדק שמפריד בין סדר לכאוס, בין חיים למוות. אנחנו פוסעים לצד הקו הזה יום-יום ומתנהגים כאילו אין תהום לידנו באינספור חזיתות. בני אדם מאד טובים בהדחקה. אם לא היינו כאלה, לא היינו מסוגלים לחיות עם עצמנו ועם השבריריות של הקיום ושל החברה שסביבנו.
הקו הזה, בין שפיות לטירוף, חוצץ בינינו בכל בוקר כשאני נכנס למשרד שלך ואת לבושה בחולצה המכופתרת וחצאית העיפרון שלך, משחקת בהיסח הדעת בטבעת הזהב שעל אצבעך. אנחנו משוחחים על פרויקטים, ואת מראה לי את הדו"ח שהכנת ומתייעצת איתי לגבי החישובים שהרצת בלילה הקודם. אבל הקו הוא שברירי, ואפשר לשמוע אותו נסדק באחת כשאני מתרחק ממך באיטיות תוך כדי משפט, וסוגר ונועל את דלת המשרד. את נאלמת, וכששפתייך נפרדות קמעה אני יודע שאת מבינה בדיוק מה קורה. המעבר הוא חד ונוקב: רגע אחד אנחנו בעולם המעונב ההוא, שהשארנו מאחור, ורגע הבא אנו בעולם החדש, בו עומדים רק שנינו, הרחק מחוקי החברה המחניקים.
אני שב ומתקרב אלייך ומניח את ידי על ראשך ואת מסתכלת עלי בעיניים גדולות. את כבר יודעת מה צפוי ממך. אין לנו הרבה זמן, ואת מתרוממת מהכיסא המרופד, מפשילה תחתונים ומושכת מעלה את שמלת העיפרון, ואני מתיר את החגורה. הבגדים שלנו, שחוצצים בין תרבות לפרא, מתפוגגים, כמו גם בעלך, לו נשקת לשלום בבוקר. כל אלה שם, בעולם ההוא, ואנחנו מחוץ לזמן ולמרחב ההם. פה, את כפופה עם מרפקייך על השולחן, מתמסרת להלמות הלב והיובש בפה, בשעה שאת ממתינה בדריכות לעטרה שתסיים לפלח אותך מאחור.
אני קובר את האיבר הקשה שלי עמוק בנרתיק שלך ואת נושכת את שפתייך, ומחניקה קריאה. האשליה תמיד לא-יציבה, ודי ברעש, בגניחה, כדי להקריס אותה ולמזג מחדש בינינו לבין המציאות. כשאנו לבד, הרחק מאחרים, אני נהנה לשמוע אותך זועקת כשאת גומרת, אבל היום אני נהנה יותר לראות אותך נאבקת להישאר שקטה כשגלי העונג שוטפים אותך. אני כורך את זרועי סביב מותנייך ותומך בך עד שהרעידות תיפסקנה, ונוכל לשוב ולהעמיד פנים שלא אירע דבר ושיש היגיון וחוקים לעולם שסביבנו.