אני זוכר את ריח תה הקמומיל שהיית מכינה כשהייתי מגיע אליך, אל הדירה שכורה הקטנה בבית הכרם, עם הספלים עם ציורי החתולים והשולחן באמצע הסלון שמצאת בצד הדרך ושיפצת; דירת סטודנטים קלאסית, כולל חתולה לבנה חירשת שאספת בצידי הדרך. כשבאתי אליך בפעם האחרונה, השקפנו יחד מהמרפסת על הפסטורליות של יער ירושלים ושכונת יפה-נוף. נשענת על מעקה הברזל ואני נעמדתי מאחוריך וכרכתי את זרועותי סביבך. אמרת לי פעם שאהבת את הריח של העור שלי, ריח של ספרים ישנים ובית. הקמטים והכתמים נראו בו בבירור כשהוצמד כך אל מול עורך הלבן והצח, זה שפגעי הזמן לא הספיקו לצלק.
"מתי הטיסה שלך?" שאלת.
"ביום שישי באחת. את תתגעגעי אלי?"
"לא," שיקרת.
"כמו שלימדתי אותך."
"אתה תודיע לי כשתנחת בשלום?"
"אשלח לך הודעה. אתקשר כשאתמקם."
עמדנו כך זמן מה, בלי להוסיף כלום, וחשנו ברוח הירושלמית הקרירה על עורנו. כשנהיה קר מדי, נכנסנו פנימה וצפינו קצת בפרק של האנטומיה של גריי. היה לך מבחן ביום חמישי, ועזרתי לך להתכונן אליו, ואת נאחזת בי והתכרבלת לצידי כשהסברתי לך כיצד יש לגזור משוואות תנועה במערכות ייחוס לא-אינרציאליות.
יותר מאוחר באותו הערב דחפתי אותך אל הספה בסלון ופישקתי את רגליך, ובעלתי אותך בכוחניות חייתית. אהבתי את הניגודיות בין המראה העדין והשברירי שלך, העור הלבן הצח, לבין הסימנים האדומים-כחולים שהייתי משאיר עליו. תפסתי בשערך בחוזקה ומשכתי את ראשך לאחור ביד אחת, ובשנייה סטרתי לך בכוח, עד שדמעות ניקוו בזויות עיניך. סיפרת לי פעם שאף פעם לא בכית עד שלא שברתי אותך, קצת אחרי שהכרנו. רציתי לראות את הדמעות שלך באותו הערב; חשבתי שאם תבכי מספיק, אולי אזכור אותך יותר טוב כשכבר לא תהיי. היית פראית, כאילו מנסה לסחוט את כל הכאב שרק יכולת מהרגעים האחרונים שלנו ביחד, ואני הכאבתי לך כמו שלא הכאבתי לאף אחת מעולם. כשגמרתי בתוכך נצמדת אלי ולחשת לי באוזן, "אל תלך," ועל אף שידי הייתה זו שכרוכה סביב צווארך, היה זה אני שבאותו הרגע לא יכל לומר דבר.
