יש רגעים שנחקקים בזיכרון שלנו ונותרים חדים גם שנים מאוחר יותר. עם אישה נשואה, זה תמיד הרגע בו הזין הקשה מתחכך בשפתי הנרתיק החיצוניות, מחליק על פני הדגדגן, טרם החדירה. עד אותו הרגע הכל תיאורטי. גם כשהודעות הטלגרם הופכות ממבוישות ומגששות לשטופות זימה, והתמונות הפורנוגרפיות מוצאות את דרכן לכל התכתבות; גם כשאנחנו נפגשים לקפה, ומגע ידי בידך מחשמל אותך, בשעה שאת מביטה סביבך בחשדנות, שמא זיהה אותך איזה מכר רחוק או חברה שלא פגשת זמן מה; גם כשאנחנו מחנים את הרכב מחוץ למקום המפגש ומתנשקים על מדרגות דלת הכניסה כשני בני נוער שטופי הורמונים; גם כשאת פושטת את השמלה שלך במבוכה וכורעת על ברכיך; גם כשהאיבר שלי עמוק בפיך, ואת מנסה להיזכר איך בכלל את אמורה למצוץ אחרי שייבשת את בעלך עשור שלם. אפילו אז, מקוננת בך איזושהי הכרה עמוקה שהכל איכשהו הפיך, איזשהו חלום ממנו תתעוררי אם רק תרצי ותנשכי את שפתך מספיק חזק.
אך כשאת שכובה על גבך ברגליים פשוקות, וידך נשלחת קדימה ונוגעת בזין החם שמחפש את דרכו פנימה, או-אז אני רואה בעיניך המזוגגות-מרוב-ייחום את ההבנה שזה אכן עומד לקרות: שהפנטזיות, המיילים, החששות, התקוות, התיסכולים, כולם עומדים להתנקז לנקודה סינגולרית ובלתי הפיכה. נדרשת רק דחיפה קלה מצידי כדי להחליק לתוכך עם הרטיבות שמטפטפת ממך. אני אוחז בידך הקטנטנה ומדריך אותך ללפות את האיבר הזקור. את מנחה אותי לתוכך וחוצה את הקו בין אסור למותר. אין בפניך כל סימני חרטה, רק הקלה ועונג, ורעב עמוק, תהומי, שלא ידעת שקיים בך; וכשאת משלבת את רגליך מאחורי ואני מתחיל לנוע בתוכך, את גונחת ומבקשת שאסטור לך ואזכיר לך את מקומך מתחתי.
