מה כל כך גרוע בלהיות בינוני? כלומר, רובנו בינוניים בכל הדברים, וכולנו בינוניים ברוב הדברים, לא? כמה מאיתנו יכתבו רב-מכר? כמה יקימו עסק בינוני או אפילו קטן שיעסיק עובדים רבים אחרים וייתן להם פרנסה? כמה מאיתנו יכולים להיות דוגמנים או דוגמניות? כמה מאיתנו יפתחו תרופה חדשה לסרטן, או רכב שנוהג בעצמו? כמה ירוויחו כמו מנתח לב-ריאה בניו-יורק? כמה ימלאו אולם מופעים עם אלבום מוזיקלי מקורי, או הצגה סוחפת? כמה יביימו סרט שיזכה באוסקר? גם מי שיכולים להתגאות בהצלחה אמיתית אחת, אפילו שתיים במקרים נדירים, לא יכולים להתגאות בהכל. וגם כאשר יכולים, הזמן והגיל עושים את שלהם - ההצלחה חולפת, היופי דוהה, האינטלקט נקהה, התהילה חולפת. אז מה באמת כל כך גרוע בזה? בלפגוש מישהי בינונית, ולהתחתן ולגור בדירה בינונית, ולהוליד 2.4 ילדים בינוניים? לחרדה הקיומית הזו הרי אין סוף. התהום עמוקה ושיא ההר רחוק מעלינו. אולי פשוט נהיה קצת יותר טובים לעצמנו ונקבל אותנו עם כל המגבלות שלנו - לא תמיד, לא את כולן, אבל את רובן, רוב הזמן. רגע, אבל לא את. את יכולה להמשיך לשתוק ולחזור מתחת לשולחן, למציצה הכי טובה שקיבלתי בחצי השנה האחרונה, כזו שדייסון היו מתקשים לשחזר עם המנועים הטובים ביותר שלהם. את, אל תשתני לעולם.
