השקט בחדר מופר רק על ידי הנאקות שלך, המשולבות לפרקים בנהימות העצורות שלי. כבר חצינו מזמן את הנקודה בה למלים יש איזשהו משקל, וכעת התקשורת כולה מתבצעת דרך סדרה של גניחות והחלפות מבטים. אני נאלץ לאחוז בשערך כדי לייצב אותך, וכדי להזכיר לך מפעם לפעם שלא את זו שמנווטת את הספינה הזו יותר. מולנו, אתה יושב ונוגע בעצמך, בזהירות, יודע שאסור לך הערב להקדים את המאוחר. אתה מסתכל בעיניה והיא, חסרת נשימה, מחליפה איתך משפטים שלמים בשברירים של קשר עין, בו זמנית מרגיעה אותך ומפצירה בך לקבל את מה שממילא עומד לקרות.
כבר ראית את שניכם ככה, אחד מול השני, אבל הערב הזה שונה. נדרשו שלושה חודשים להביא אתכם אליו, לשחרר את העכבות, להרגיע, להיבדק, לתכנן, להשקיט את החרדות, אבל גם ללבות אותן; לשמור אותך על אש קטנה של קנאה, לבנות את המתח, לשחוק את ההתנגדות. ללמד אתכם לקבל: גם אותי אבל גם את עצמכם. לרוב, הכי קשה לאנשים להודות בפני עצמם מי הם באמת בפנים, והם צריכים שמישהו יזכיר להם, לפחות כמה פעמים בחודש.
הערב הגניחות שלך קצת יותר חזקות, והמבט שלך בעיניים קצת יותר מזוגג, מרוחק, והסאב-ספייס יותר עמוק. הן היו יותר חזקות מהרגע בו ביקשת ממני להחליק לתוכך ואני עשיתי זאת, לראשונה ללא הקונדום עליו הקפדנו בקנאות עד היום. כמה שנים עברו מאז האיבר של מישהו אחר פרט לבעלך התחכך בתוכך? עשר? חמש עשרה? זה נשמע כמו חמש עשרה, אם לשפוט על פי האנחות, אלה שאת מפיקה כשאת מאבדת שליטה. הייחום שלך גורם לחום שלך להקרין עלי ולזיעה שלך להיקוות בצידי ראשך ולנטוף על הסדינים, אלה שאאסור עליכם לכבס שבוע שלם.
את רטובה ומטפטפת, והשעון סופר לאחור: אולי יעברו עוד חמש דקות, אולי עוד עשר לפני שנחצה את הנקודה ממנה אי אפשר לחזור. אני אכרוך את ידי סביב מותניך, אמנע ממך לזוז ואנעץ את עצמי בך מאחור בחוזקה, וארגיש את השרירים הטבעתיים שלי מתכווצים בסדרת פעימות קצובות. אני אמלא אותך עד שלא יהיה בך עוד מקום עבורי ואז אתחיל לטפטף על ירכך; ואת תסתכלי עמוק אל תוך המבט המצועף של בעלך, אל הסבל המריר-מתוק בתוכן, ואל האיבר הזקור שלו, תיגעי בעצמך ותרעדי עד בלי די.