אהבתי לבקר אצלך בסטודיו, לראות את ציורי השמן היפהפיים ואת רישומי הפחם; כישרון אמיתי, כזה שנוגע רק במתי-מעט, הוא אחד ממעוררי החשק הטובים ביותר. אולי אהבתי אותם כי אף פעם לא ידעתי לצייר בעצמי, והכתב שלי נראה כאילו נתקעתי איפשהו בין כיתה ב' ל-ג' ביסודי. ועכשיו הסתכלתי בך, כרועה למרגלותיי בעודי מלטף לך את השיער. שניות ספורות קודם לכן הייתי נעוץ עמוק בפיך ואת השתנקת והזלת ריר מזוויות פיך, וכעת קברת את פניך באשכיי ונתת לי למרוח אותו על כולך. כל אחד כנראה מצייר במדיום שהכי מתאים לו, ושלי היה זוהמה. הרוק ומיצי הקיבה נזלו מטה והכתימו את החולצה שלך, ניקוו בעמק בין שדייך ועשו את דרכם מטה אל המכנסיים. מעניין מה החבר שלך היה חושב אם היה רואה כך את החברה הקטנה, העדינה שלו? מה היה מזעזע אותו יותר. השקרים? העובדה שהיא עם גבר שיכול להיות אביה? או עד קל היה לי לגרום לה להתפלש בליכלוך עצמי ולהשפיל את עצמה? לא שאני לוקח לעצמי יותר מדי קרדיט. כשאני מגיע, אבני הדומינו כולן במקום ודרושה רק תנועה קטנה כדי להפיל את כולן.
כשהיה נדמה לי שאת נהנית מעצמך מעט יותר מדי, תפסתי בשערך ושבתי וחדרתי אל פיך. השתנקת והפקת את הרעשים הקטנים, החמודים האלה, כאילו את עומדת להקיא, והריר התחדש וטפטף ללא הרף. לא רצית עדינות. קיבלת מספיק ממנה ממנו, ומהגברים שבאו לפניו. ממני רצית לקנות כרטיס בכיוון אחד אל התחתית וקצת מעבר לה, ואני לקחתי אותך לשם בצעדים מדודים. הרמתי אותך אלי ונשקתי לך. ידי אספה את נוזלי הגוף העסיסיים שהצטברו על פניך, ואז עשתה את דרכה אל ישבנך, החליקה פנימה ומרחה את המיצים בחריץ ההוא, סביב פי הטבעת. "תסתובבי," אמרתי, ואת ידעת את התירגולת.
הפשלת את מכנסייך עד לברכיים ואחזת במשענת הכורסה הישנה שמצאת בבוגרשוב וצבעת בורוד עליז. נאנקת לרגע כשהחלקתי לתוכך, והכנת את עצמך, אך דבר לא קרה. הסתכלת לאחור, מבולבלת, ואני רכנתי לפנים ולחשתי לך, "אני צריך ללכת לשירותים." עברו מספר שניות טרם הבנת את מה שאמרתי והתחלת לנוע בחשש, אך זרועי הכרוכה סביב מותניך החזיקה אותך במקום. כשנרגעת, הדרכתי אותך לנשום באיטיות. צריך מידה בלתי מבוטלת של שליטה עצמית כדי ללכת על הקו הדק שבין זיקפה לבין רפיון, כזה שאיפשר לי להישער נעוץ בתוכך אבל לשחרר בו זמנית את השרירים הטבעתיים שלי, ועברה דקה קלה לפני שעיניך נפערו והרגשת את הזרם החם בתוכך.
עמדנו כך דקה ארוכה, קפואים בזמן. השמש והפרחים והיער הפסטורלי הביטו אלינו מהקירות האילמים, בעודי צובע אותך מבפנים בצהוב-חמניות ומתפלל שהרגע הזה לא יחלוף לעולם.
