זה היה ריקוד אחר. משכת באפך וקינחת את הדמעות שנקוו בזוויות עיניך, ואנחנו עמדנו מחובקים בסלון שלי. פניך היו טמונים בכתפי, והמסקרה נמרחה על החולצה. לחצתי אותך אלי, ובמערכת מאחורינו התנגן Everybody Loves Somebody Sometimes של דין מרטין. אהבת לצחוק עלי. אמרת שיש לי טעם מוזיקלי של סבא בן 60. לא רציתי לתקן אותך שגם לפני ששים שנה השיר הזה היה ישן, ומזל שלא שמתי משהו של פאטס וולר. הישבן החשוף והאדום-כחלחל שלך פנה אל חלון הסלון, אבל היינו בתוך היקום הקטן שלנו ולא היה לנו אכפת מאף אחד.
כשהתקשרת אלי בטלפון סיפרת לי בקול מונוטוני על איך שהוא קם וארז ועזב, והשאיר אותך לבד בדירת הרווקות המפונפנת שלך בפלורנטין. הקשבתי לך בשקט ואז אמרתי רק, "בואי," ואת ניתקת, וכבמטה-קסם הופעת אצלי בדלת לאחר שלושים דקות. הכנתי לך חליטה כמו שאהבת, אבל היא התקררה בזמן שזחלת לתוכי והתכרבלת בסבלך. ידיי חיבקו אותך בהתחלה, ואחר כך ליטפו את גופך כשסיפרת לי בלחישה על הריב האחרון שלכם. כמו שתי חיות שלא זקוקות להסברים מפורטים, ידענו בדיוק מה לעשות. התרתי במיומנות את חגורת המכנסיים שלך ומשכתי אותם מטה, ואחריהם את התחתונים; ואת, תוך כדי מלמולים על אוסף התקליטים שהשאיר מאחור, פרמת את כפתורי החולצה. עד מהרה נותרת עירומה, והדיבורים שלך האטו עד שפסקו כליל. סימנתי לך ואת טיפסת למקומך, ואני שלפתי את החגורה שלי ומתחתי אותה. בדרך כלל היית נשברת מהר, אבל הפעם החזקת מעמד הרבה יותר מהרגיל, כאילו חשבת שאם תישברי מוקדם יותר תודי באיזושהי חולשה או אשמה; אבל במוקדם או במאוחר כולן נשברות, וכשהדמעות שלך הגיעו הן באו בצורה של התייפחויות קטנות ובלתי נשלטות. ליטפתי את שערך והנחתי את החגורה בצד, ונתתי לך לבכות, עד שלבסוף השתתקת.
ישבנו כך, בלי לומר דבר - את מכורבלת לכדור, עירומה, מתחככת בבד המכנסיים שלי. אחרי נצח קמתי והכנתי לך עוד תה ושמתי מוזיקה ברקע. לקחתי אותך בזרועותיי ועמדנו ככה, באמצע הסלון, מבלי לזוז יותר מדי. מחר לא תוכלי לשבת, אמרתי לך, ואת לא ענית ורק רקדת לאיטך. שפשפתי את גבך ונתתי לך להוביל אותנו לשום מקום.
יותר מאוחר, אחרי ששתית את התה וראינו משהו מטופש בטלוויזיה, צחקת בפעם הראשונה. מאוחר עוד יותר ריתקתי אותך אל השטיח בסלון ובעלתי אותך בכוחניות בפי הטבעת שלך, במקום בו הוא אף פעם לא ביקר. נגעת בעצמך והתנשפת בכבדות, בין הרגעים בהם ידי לפתה את צווארך וחנקה אותך לסירוגין; ורגע לפני שגמרת והשתלטו עליך הרעידות הבלתי-רצוניות, יכולת רק למלמל כמה חסרתי לך ולהתחנן שאשבור אותך עד שאף גבר אחר לא יוכל לתקן אותך שוב.