רק לפני שעתיים היית אישה למופת, שלכל היותר התכתבה ברגעים מתים עם גבר זר שהכירה בפורום אונליין, או החליפה איתו תמונות. זה הכל היה משחק תמים, משהו שלא יקרה לעולם. זאת הייתה אמורה להיות רק פגישת הכרות קצרה, קפה, חשבת לעצמך. רק כדי לדעת מי עומד מאחורי כל האמירות השערורייתיות האלה. אחריה תקומי ותלכי הביתה. לא היית מוכנה לצמרמורת שעברה בך כשידו נגעה בידך מתחת לשולחן. הוא היה נעים, מנומס, משכיל, אבל גם אמר לך דברים שלא אמרו לך מעולם. הוא הזכיר לך ימים אחרים, ישנים, בהם הדם שזרם בעורקיך עוד בעבע והשתוקק לדברים אחרים, לפני שהמשכנתה והגנים לילדים והארוחות המשפחתיות בימי שישי אילפו אותו.
קונפליקט הוא מעדן. הרגעים האלה בהם אפשר לראות את גלגלי השיניים מסתובבים, את ההיסוס, את השקילה הקפדנית יותר-או-פחות של תרחישים - ואז את הבחירה, הכניעה, ההשלמה. מה שבא אחריהם גם הוא מהנה, אבל הרגע ההוא שבו משהו נשבר, שסינפסות מחווטות את עצמן מחדש כדי שתוכלי להצדיק לעצמך את מה שאת עומדת לעשות, הוא החלק ששניכם חיפשתם באמת. כך מצאת את עצמך כורעת על ארבע בעירום בדירה שכורה, בפה פעור, מנסה להרפות את שרירי הגרון הטבעתיים שלך בעוד איבר של גבר זר מנסר את דרכו שוב ושוב אל תוכך. הריר נזל מזוית פיך, וידיו אחזו בצידי ראשך ועדינות; ואת איפשרת לו, כפי שלא איפשרת לאף גבר אחר מעולם. הוא לא היה צריך יותר משעות ספורות כדי לחדור בעד מעטה שלאחרים גם שנים לא הועילו. את, שלא הכרת יותר משתי תנוחות, שהפנית לבן-זוגך כתף קרה רק לילה קודם לכן, רצית שהגבר הזר הזה יקח ממך את מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, מבלי להתייעץ איתך או לתכנן מראש. רצית שישבור אותך מספיק כדי שישאיר בך סדקים גם כשתחזרי יותר מאוחר הביתה. הרגשת אותו, זקור וקשה, וידעת שהוא ניזון מהקונפליקט שבך, מההיסוס, מהפיתוי. רצית לומר לו, "חיכיתי לך. מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" אבל הפה שלך היה מלא, אז רק אוננת ונרעדת, ונתת לו להוריד אותך נמוך-נמוך, איפה שיכולת סוף סוף להניח את ראשך על האדמה ולנוח.
