אחת מהכלים האפקטיביים ביותר לגרום לאנשים לקבל תעמולה שקרית בעליל הוא לגרום להם תחילה לפקפק בעצמם ובאמיתות שנראות להם ברורות. למשל, לגרום להם להצהיר על דברים שבמודע אינם נכונים, גם אם אין להם קשר ישיר לתעמולה עצמה. הדבר שוחק בהדרגתיות את היכולת שלהם להתעקש על האמת ולוותר במאבקים שהם חושבים שאינם מרכזיים או חשובים, כך שלא ישאר להם כוח להילחם עבור האמת שבאמת חשובה להם. כך היה למשל בתחילת הקומוניזם, בו השקרים התחילו בקטן, אפילו בצורה חיובית, עם הבטחות לשיוויון חברתי, וניטוו והפכו לאימפריה סובייטית שמושתתת על הכחשה, מאסרים באמצע הלילה והעלמת מתנגדים.
תמיד התגאית בשליטה שלך במוזיקה פופולרית. יכלת לשלוף בלי לחשוב מי היה אחראי לחומת הסאונד של הביטלז, או לספר את הסיפורים הקטנים מאחורי כל שיר ששמענו. כששכבנו יחד על הספה, מכורבלים זה בזה, הצעתי לך לשחק בטריוויה כזו. "מה אקבל אם אזכה?" שאלת, ועינייך נצצו. ידעתי מה את באמת רוצה - ולחשתי לך אותו באוזן.
"ואם אטעה?"
"סטירה," אמרתי בפשטות.
אדם חכם אינו מכניס את עצמו לבור ממנו אדם נבון יכול להימלט, אבל באותו הרגע הגאווה עשתה את שלה והובילה אותך אל קיצך. נתתי לך להיות צודקת כמובן בשאלות החימום, אבל כששאלתי אותך מה האלבום הנמכר ביותר של הרד הוט צ'ילי פפרס ואת מיהרת וענית "קליפורניקיישן", הסטירה המצלצלת לא איחרה לבוא. איך אהבתי את המבט הנעלב והמופתע שהופיע כשהיד שלי עזבה את פרצופף. הסתכלת עלי כלא מאמינה.
"מה עשית?" רשפת.
חייכתי. "מה זאת אומרת מה עשיתי? טעית."
"בחלום שלך טעיתי," אמרת, כלא-מאמינה. ניסית לחייך קצת, אבל ידעתי שהסטירה הוציאה אותך משיווי משקל.
"אין בעיה. את יכולה לבדוק את זה בגוגל, אבל אם זו טעות, מחכה לך עוד סטירה בסופה."
תפסת את הנייד עוד לפני שיכולתי לסיים את המשפט והקלדת בחיפזון, ואז הרמת את המסך כדי להראות לי כמה את צודקת, אבל לא הספקת אפילו ליישר אותו מולי כשהסטירה הבאה תפסה אותך לא מוכנה לחלוטין.
"מה אתה עושה?!" קולך התרומם אבל לא עד-כדי צעקה. ידעת לא לצעוק - לפחות חינכתי אותך כראוי.
"שוב - אמרתי לך שאם תטעי תמתין לך סטירה נוספת," אמרתי בשלווה.
"אבל לא טעיתי!" אמרת בחוסר אמון. "אם היית מסתכל בגוגל היית רואה - "
"אני לא צריך. את עדיין טועה," עניתי.
"מה - " שוב אותו מבט של חוסר אמון. גלגלי השיניים החלו לנוע באיטיות, והתחלת לחשב. אי-שם בירכתי התודעה שלך ידעת מה מתרחש, אבל האונה הקדמית שלך סירבה להכיר במציאות. "מה זאת אומרת אני עדיין טועה? פשוט תחפש!"
"אני לא צריך לחפש," אמרתי. "ואני חושב שזה לא בסדר מצידך להאשים את גוגל בטעויות שלך. על זה מגיעה לך עוד סטירה."
אם הייתי יכול לתלות ולמסגר את תערובת הרגשות שניבטה מעיניך הייתי עושה זאת - היה מגיע לה מקום של כבוד לפחות כמו של המונה ליזה. ידעתי שברגעים כאלה של קונפליקט הדבר הנכון לעשות הוא ליטול יוזמה, ולכן הושטתי את ידי קדימה ולפתתי את פניך בעדינות. לא היה צורך להפעיל כל כוח. הדיסוננס הקוגנטיבי האינטנסיבי בו היית שרויה היה כמו סוג של טישטוש. הרמתי את ידי השנייה והנחתתי אותה בכוח על לחייך.
"אני מוכן לסלוח לך אם תודי שאת טועה," אמרתי.
"אבל לא - " התחלת לומר, ואחריה נחתה עליך סטירה רביעית.
הנשימות שלך היו כבדות, והאישונים היו מורחבים. נותרת קפואה במקומך, אבל בתוכך ידעתי שמתחוללת סערה, כזו שמנסה ליישב את האינפורמציה האובייקטיבית שלך לגבי העולם החיצון עם העיקצוץ החמים שנותר בלחייך והחמימות שהתחלת לחוש בחלצייך.
"מה אמרת?" שאלתי שוב, באיטיות.
הנשימה שלך הייתה חנוקה, ויכולתי לראות את תחילתן של דמעות. כמה ששנאת אותי באותו הרגע, אבל עיניך היו דבוקות לכף ידי שנותרה באוויר. לבסוף אחד הכוחות הכריע את השני. השפלת את מבטך ומלמלת משהו.
"סליחה, לא שמעתי."
"טעיתי," אמרת בלחש.
"ציפיתי ממך ליותר, אבל אני סולח לך," אמרתי.
שתקת. בדמיונך ודאי עשית לי דברים נוראיים, אבל במציאות עמדתי מעליך ואת ישבת על הספה בראש מורכן וכתפיים שמוטות ושתקת, וזה היה כל היופי.
מאוחר יותר הפשטתי אותך ואזקתי את ידייך מאחורי גבך. ידיי אחזו בשני צידי הראש שלך וחדרתי אל פיך בתנועות איטיות ומדודות. ברקע התנגן Give it away של הצ'ילי פפרז. היה לך מבט מרוחק, כמעט חולמני, בשעה שהתחככת בכרית ששמתי תחתיך ונרעדת.