הפעמון צלצל, ואז הפרוזדור החשוך התמלא באור רך, עמום. פתחת את הדלת וחיבקת אותי, ואחר כך נשקתי לך, והרגשתי את הצמא שלך למגע ואת החזה שלך נמעך כנגד שלי. לא השתהינו בפתח - הייתי דחוק בזמן וציפתה לי טיסה יותר מאוחר באותו הלילה, אבל כשהתקשרת אלי בדרך הבטחתי לך שאפנה שעה מזמני ואעבור דרככם. כשנכנסתי פנימה אל המבואה, יכולתי לראות אותך יושב בסלון, בפנים חסרי הבעה, צופה באיזושהי סדרה בנטפליקס. את נטלת ממני את התיק שלי והגשת לי כוס מים, ובשעה שהסרתי את הנעליים שאלת אותי, "היכן אתה רוצה אותו?"
"הספה," אמרתי בקצרה. "כמו פעם שעברה."
זה כבר היה ריטואל קבוע. לא היינו צריכים הרבה מלים בכדי לתקשר, כפי שקורה כשכל אחד יודע את מקומו. לא היה צורך להוסיף דבר. הוא שמע אותנו, ועוד לפני שסיימתי לפרום את הכפתורים בחולצה שלי, הוא כבר היה שרוע על גבו, ערום. כשהתמקמתי מאחוריו עדיין מרחת את חומר הסיכה סביב פי הטבעת שלו, והחדרת שתי אצבעות דקיקות פנימה לפני שהגשת לי את הבקבוק. הצמדתי את הכיפה הספוגית אל החור הפעור. הוא התנשם, ואת הסתכלת בעיון כמעט אקדמי עלינו, על המבט המרוחק, המת שלו, ועל השרירים הקטנים שהתכווצו סביב עיניו כשהפעלתי מעט כוח והחלקתי פנימה. אומרים שלשרירים טבעתיים יש זיכרון; חשבתי על איך בפעם הראשונה הוא ייבב ונאנק, וכמה הוא התקדם מאז.
ידך האחת ליטפה את ראשו, והשנייה נשלחה אל איברו ונגעה בו - מספיק בשביל לשלוח גלים של עונג בגופו, אבל לא מספיק בשביל להביא אותו אל הקצה. תמיד אמרת שהכיף האמיתי הוא לגרום להם ליהנות מזה; לקשור גירוי חיצוני פיזיולוגי חיובי לכאב הפסיכולוגי ולהשפלה. אהבת לערבב את השניים ולצפות בקוקטייל שניבט מעיניהם, לשכר אותם עד שהתחילו להטיל ספק בעצמם ובכל הזהות שלהם. שאלתי את עצמי כמה הוא שונא אותך עכשיו, ובכמה עוד דרכים תוכלי לשבור אותו לפני שלא ישאר ממנו כלום. אהבתי את זה בך, את הסאדיזם המנטאלי ואת הרצון ללכת עד לנקודה שמפרידה בין עונג לסבל ולדגדג את הנקודות הכואבות ביותר בנפש של בני הזוג שלך. לא היה אכפת לי להיות רק ניצב בהצגה שלך, ולראות איך הטרגדיה שאת כותבת הולכת ומתפתחת.
ידעת לזהות מתי הייתי קרוב לקצה, והרפית ממנו. האיבר הנוקשה שלו התנפנף באוויר בתגובה לתנועות הבוכנה שלי. גברים ברמת עוררות גבוהה הם מטומטמים, היית אומרת לי בחיוך. הם יעשו כל דבר פחות או יותר בשבילי אם אומר את המלים הנכונות. תהיתי האם גם אני הייתי מטומטם אם הייתי במקומו, ועבר בי רעד; ואז אחזתי בירכיו והצמדתי את עצמי אליו, בעודי חש בזרע הנפלט ממני וממלא את החלחולת שלו. הבטת עמוק אל תוך עיניו, ליטפת את לחיו ונעצת בו פגיונות קטנים כשאמרת לו כמה הוא טוב וכמה את אוהבת לראות אותו מוזרע על ידי גבר אחר. זה היה המשחק שלך, תמיד: ללכת על הקו הדק הזה, לומר מלים מלטפות וטובות שקורעות חתיכות קטנות מהנפש של הקורבנות שלך. זכרתי איך בפעמים הראשונות עצם את עיניו בהכחשה, ואיך הנחתת עליו סטירות מצלצלות עד שפקח אותן ולא יכל להתחבא מהסיטואציה.
אחרי שנשימותי שבו לסדרן, נכנסתי למקלחת והשארתי את שניכם לבד. כשיצאתי, לבוש ומוכן לדרך, רכנת מעליו עם הסטרפאון שלך והנעת את האגן שלך בחתוליות. לא טרחת אפילו לפשוט את בגדיך. לא היה בך כל רוע לב הפעם; הוא שכב שם, מובס, בעיניים עצומות, ונתן לך לערסל אותו, כילד קטן ומפוחד. סימנתי לך, וידעת שאתקשר אליך כשאחזור בתחילת שבוע הבא. סגרתי את הדלת אחרי, ועוד שמעתי במוחי את המלים הטובות שלחשת לו ואת מבט הניצחון הקטן שהיה נסוך על הפרצוף, כמו בסוף של כל מפגש כזה.
