בואי נשחק במשחק, רק שנינו, שנקרא להכאיב לך. לא באמת, טיפשונת, בכאילו. אנחנו נפגש ונדבר ונצחק ונתנשק, ואת תיפתחי ותספרי לי על כל הכפתורים שלך, אחד-אחד, ותלמדי אותי איך ללחוץ עליהם. לא אלה שקל לראות, שכל אידיוט עם חגורה או כף יד יודע לתפעל. אני רוצה את אלה שאת מסתירה עמוק מתחת לפני השטח, איפה שאת מאפסנת את הפחדים והחלומות והתקוות שלך. את אלה אני ארצה לראות. יהיה לך מבט חולמני כזה וחיוך יפה כשנתחיל, ואת תנסי להיות גיבורה, אבל עמוק בפנים את תהיי כמו החייל ההוא שנופל בשבי ושואל את עצמו מתי יהיה מותר לו כבר להישבר בלי להרגיש שלא התנגד בגבורה לאויב. כשחיוך שלך יימס, את מקומו יתפסו עיני הכלבלב, אלה שודאי עובדות על הגברים אצלך במשרד, או על הבחור שהכרת לפני חודש, אבל הן רק שופכת עוד דלק למדורה. זו רק שאלה של זמן עד שהחנופה תפנה את מקומה להבנה שגשם חזק עומד ליפול פה. לא, אל תבכי, הדמעות הן לאחר-כך, כשנשכב ואני אערסל אותך ואתן לך מחסה. עכשיו אני רק רוצה לראות אותך קצת מתה מבפנים, את הלחיים שלך בוערות, את השיניים שלך חורקות. ויותר מכל, אני רוצה לראות את המבט שאת עושה כשאת באמת נוגעת בתחתית, זה שאת שומרת לבני-זונות מוכשרים במיוחד, כשאני בתוכך ואת גומרת שוב ושוב, והשרירים הטבעתיים שלך לופתים אותי בחוזקה ומתחננים שלא אעזוב אותך לעולם.
