הן תמיד הסתובבו יחד בכל מקום, לכל אורך התואר הראשון. פגשתי אותן לראשונה בקפיטריה, האחת תמירה, דקיקה, שופעת קימורים וארוכת שיער, צחקקנית ומוחצנת. בקושי היה אפשר לשים לב לחברתה הנמוכה, השמנמנה, עם המשקפיים עם המסגרת המעט-מיושנת. היא לא הייתה חסרת חן, אבל לצד חברתה הניגוד היה בולט, והיה נדמה שההבדלים עשו אותה עוד יותר ביישנית ומופנמת. התחברתי לשתיהן מהרגע הראשון. עם הצחקקנית יצאתי תקופה קצרה בשנה הראשונה, ובמשך חודש וחצי ידעה הקומה שלה במעונות בדיוק אילו צלילים היא מפיקה כשהיא מיוחמת; אך היא הייתה תלותית מדי עבורי ואני הייתי קצת מחושב מדי עבורה, וזה לא החזיק מעמד, אבל לא נטרנו טינה ושמרתי איתן על קשר.
היינו לעתים יוצאים לשתות יחד, ויכולתי לראות איך השמנמנה תולה עיניים בורקות בצחקקנית. באחד הערבים הפגישה בינינו עברה מהפאב לסלון הדירה הפסטורלית בבית הכרם של הצחקקנית. הן כבר היו שתויות למחצה. הצחקקנית ישבה ליד השמנמונת, והיא שיחקה בשיער הקצר והגלי שלה לפרקים. דיברנו על התואר, על החיים שמצפים לנו אחריו, ואז על הבחור החדש שענבל, הצחקקנית, מתראה איתו. הוא היה מבוגר ממנה בכעשור, ונשוי.
"מיכלי חושבת שהוא לא טוב בשבילי," אמרה ענבל, והנידה בראשה אל עבר השמנמונת.
הסתכלתי עליה. היא זעה בחוסר נוחות מסוים בכורסה ומשכה בכתפיה. "זה לא רעיון טוב."
"אבל הוא מת עלי," אמרה ענבל. "הוא לא יכול בלעדיי. אני אוהבת אותם ככה, קצת נואשים." ידה יצרה ופרמה לולאות בשיער הקצר של חברתה.
"הוא ישבור לך את הלב," מיכל מלמלה.
"בשביל זה יש לי אותך." ענבל חיבקה אותה. "את תהיי שם בשבילי כדי לאחות את השברים. כי את הכי אוהבת אותי בעולם."
מיכל לא אמרה דבר. לחייה האדימו, וההבעה שלה הייתה ערב-רב של רגשות. ענבל רכנה אליה ולחשה באוזנה בקול מספיק רם כדי שאשמע, "רוצה להראות לו כמה את אוהבת אותי?"
אם דיסני היו מייצרים סרט על עופר שאמו נורית למוות על ידי ציידים חסרי לב, זה ודאי היה המבט שהיו מציירים על פניה בשניות לפני שהחץ מפלח אל גופה. אישוניה התרחבו ופיה נפער כדי לומר משהו, אך אף מילה לא יצאה. האלכוהול זרם בדמן וככל הנראה התיר עכבות בשתיהן. עקבתי אחריהן בדריכות.
"רוצה לראות משהו חמוד?" ענבל פנתה אלי. היא שלחה את ידה לתיק היד שנשאה עימה ופשפשה בו. הנדתי.
"לא ... " מיכל מלמלה.
ענבל שלפה משהו קטן, עגול. לקח לי כמה שניות לזהות את העצם.
"בבקשה," מיכל רק תלתה מבט מתחנן, נואש, בחברתה הגבוהה שעד לפני רגע שיחקה בשיערה בתמימות.
"פה גדול."
"בבקשה, לא." קולה היה כעת בקושי לחישה, אבל לא היה לו השפעה כלשהי. ידה של ענבל תחבה את העצם הקטן אל פיה. פניה התכרכמו לחלוטין ונשימותיה היו מעט לא-סדירות.
מוצץ.
"נכון שזה חמוד?" ענבל קרנה בהתלהבות כנה. "לפעמים כשאנחנו לבד אני נותנת לה כזה. היא יכולה להיות איתו שעות."
גם אם לא היה לה מוצץ תינוקי בפה, מיכל ודאי לא הייתה מסוגלת לענות בשלב זה. היא לא העזה להישיר את המבט אלי, ועיניה היו נעוצות ברצפה הקרה, אך המוצץ נותר במקומו. החתיכות של הפאזל התחברו מעצמן: המבטים המעריצים שמיכל הייתה תולה בה; הדחף הבלתי פוסק שלה לרצות; העובדה שמעולם לא היה לה בן זוג, או אפילו יזיז שהזכירה, בשלוש השנים בהן הכרתי אותה. הסתכלתי על שתיהן. ענבל הסתכלה עלי וחייכה. היה לה מבט בעיניים שאמר, "תראה מה אני יכולה לעשות." זיהיתי אותו מיד. טורף תמיד מזהה טורף.
היא ידעה. לא היה סיכוי שלא ידעה.
"אני יכולה לגרום לה להסכים לכל דבר כשהיא ככה, אתה יודע?" היא אמרה בשקט, נטלה את ידה של מיכל, והקימה אותה מהספה. ידיה ליטפו אותה בעדינות, והיא הסתכלה בפניה. "בשבילי?" שאלה במתיקות.
מבלי לחכות לתשובה - אם בכלל הייתה אחת - היא אחזה בסוודר ועזרה לה למשוך אותו מעל ראשה. אחריו הופשלו המכנסיים, החזייה והתחתונים, עד שנותרה עירומה מול שנינו, פרט למוצץ שבפיה. ידה של ענבל נשלחה למפשעתה והיא העלתה את האצבעות הרטובות אל אפה ורחרחה אותן; ואז סובבה את מיכל, לחצה אותה מטה, וסידרה אותה על שש מולנו, מפושקת, חשופה. מיכל התנשמה בכבדות דרך האף, אך לא הוציאה הגה. היא הייתה הטרף המושלם, כזה שאורז את עצמו בסרט צבעוני.
ענבל הנידה בראשה מבלי לומר דבר. לא היה צורך במלים. התרתי את החגורה שלי, התמקמתי מאחורי מיכל והפשלתי את מכנסיי. הצמדתי את האיבר שלי אליה; היא הייתה רטובה לחלוטין. החלקתי פנימה ללא צורך בסיכוך. היא קרנה חום, ופתטיות, ונידיות, וכניעות, וכל חושי הטורף שלי עיקצצו עם כל חדירה. ענבל הביטה בנו בדריכות מבלי להוציא הגה. היא כרעה ברך לצד חברתה השמנמונת וליטפה את ראשה שוב ושוב. "אני כל כך גאה בך."
הלמתי במיכל מאחור, וראשה נרעד במחזוריות בעוד ענבל מערסלת אותה בזרועותיה; וכשגמרתי בתוכה והזרע שלי מילא אותה, אולי לראשונה בחייה, ידעתי שהמופע המרכזי קורה מאחורי וילון סגור. אני רק הייתי המתאבן; המנה העיקרית לא נועדה עבורי. נותר לי רק לדמיין את סימפוניית הרגשות שהתחוללה בעיניה, את הסבל, את התבוסה, התיעוב, הסיפוק, העליבות והריצוי, בעוד האישה שהיא אוהבת עוטפת אותה ולוחשת לה שהיא ילדה טובה.