מדוע אנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים? איזו מטרה אבולוציונית משרתת הכמיהה שלנו לכאב, או להשפלה, ומה גורם לחלקנו לחפש אותם בכזו עקשנות, על אף הסבל שהם גורמים לנו? מדוע אישה בוגרת, אם לשניים, חומקת מביתה בערב, פושטת מעליה את בגדיה ומפקידה את עצמה בציפיה על ברכיו של גבר שאינו בעלה, עיניה עצומות, נחיריה מורחבים, בציפיה דרוכה להקטנה, להתמסרות, ליחס המבזה ולשבירת הסימטריה המוחלטת שעמדו לפקוד אותה?
נראית כל כך קטנה שם למטה, על ברכיי, כמו שאנשים נראים קטנים כשמסתכלים עליהם מהקומה העליונה של בניין גבוה. הבטתי בך בהירהור, וידי ליטפה בהיסח הדעת את העור הלבן, החלק של ישבנך. היא עקבה בעצלתיים אחר הקימורים המרהיבים, מתחככת בהם. העברתי אצבע בריפרוף על הלאביה מאז'ורה, ואז הפרדתי את פלחי הישבן, ואת נרעדת תחתי כשחשת באוויר הקריר מלטף את פי הטבעת שלך. נאנקת, וידעתי שהשכיבה הפאסיבית והחשופה הזו גורמת ללחייך לבעור. ההמתנה, לימדתי אותך פעם, היא מחצית האקט. המחצית השנייה היא ההתענגות על הכאב שאחרי המכה. המכה עצמה היא כמעט משעממת; היא רגעית, מתפוגגת, מכאנית. התחושות לפניה ואחריה הן החלק המעניין באמת, עבור שני הצדדים. סוג של אנתיתזה לאורגזמה, שמהווה נקודה סינגולרית בזמן, שיא אליו בונים וממנו נרגעים.
המכה הראשונה היא תמיד הקשה ביותר. היא הדחיפה הראשונה שמתחילה את ההתדרדרות במדרון, את הנפילה החופשית. אלה שבאות אחריה קלות יותר. אמרת שהפעם לא תשמיעי צליל, אך הציפיה והדריכות עשו את שלהן ושיחררת אנקה חנוקה כשהיד פגשה בעור המתוח. עורך רטט והאדים שהמשכתי לרטוט לו. הכרתי את הריטואל: תחילה את מרסנת את עצמך, ואז מגיע העיקצוץ, שהופך בהדרגה לכאב שמתפשט באזור החלציים, והגבורה הראשונית אט אט נשחקת ואת מאגרפת את ידייך מעל ראשך ומנסה להחזיק מעמד. זה חסר טעם, כמובן, כמו לנסות ולסוכך עם הידיים על הראש בתאונה חזיתית. כמו בחמשת שלבי היגון, אחרי ההכחשה מגיע הכעס, ואת שואלת את עצמך מדוע שוב הכנסת את עצמך לפינה הזו. במוקדם או במאוחר תגענה ההתפתלויות הפאתטיות, הדמעות, העליבות. אסור היה לך לקום או לדבר, והרעשים החנוקים שהפקת היו הדבר הקרוב ביותר למשא ומתן בינינו. רק כשהם הפסיקו והתחלפו ביבבות חרישיות האטתי, ואז הפסקתי ואספתי אותך בזרועותי, שם התייפחת. הנזלת והריר שלך נוטפו מטה והכתימו את מכנסיי, ואת היית עלובה, כל כך עלובה; וליבי יצא אליך וחיבקתי אותך, עד שנרגעת ונותרנו מלופפים בזה בזה, באור העמום, בלי לומר מילה.
לאחר זמן מה שלחתי את ידי אל הבקבוק שלצד הספה. עיסיתי את המשחה הקרירה בתנועות מעגליות, תחילה על העכוז הימני ואז על השמאלי, עד שהעקצוצים הפכו נסבלים. נטלתי עוד מנה נדיבה באצבע ידי הימנית, ומרחתי אותה סביב פי הטבעת שלך, ואז עליו, בתנועות מעגליות עם משרעת הולכת וקטנה. הפרדת את רגליך מעט כדי להקל על האצבע לחדור אליך. היית שבורה מכדי להתנגד, או לכבוש את פניך בידיך, או לחשוב על כמה זה משפיל לתת לי לחלל אותך כך, עמוק, בתנוחה כל כך חשופה, רק בגלל שרציתי; לא נותר בך עוד כוח, אז עצמת את עינייך ונתת לעצמך להיות פאתטית, כפי שבסתר ייחלת להיות.
