הצורה האהובה עלי לבשל בשר תמיד הייתה בישול ארוך. הבישול מפרק אט אט את הבשר לרכיביו, שלב אחר שלב: תחילה חלבוני קלפאין ב-40 מעלות צלזיוס; אחריהם מיוזין ב-50 מעלות, שדוחפים את המים החוצה מהרקמה; מיוגלובין וקולגן מתעוותים ב-60 מעלות והבשר מאבד נוזלים נוספים והופך יבש וקשה ללעיסה. אבל בסביבות 70 מעלות אט-אט קורה קסם: הקולגן, שנמצא בשרירים, משנה את המבנה המולקולרי שלו והופך לג'לטין, שהופך את הבשר לעסיסי ומחפה על איבוד המים, כפי שקורה בתבשילים ארוכי-הכנה כמו גולאש וחמין. מעבר הפאזה הזה מצריך טמפרטורה יציבה, ובעיקר סבלנות וזמן. עם מספיק זמן, אפשר לפרק גם את נתח הבשר העיקש ביותר, בתנאי שיש בו מספיק סיבי שריר מלכתחילה, אבל גם מייצר את התוצאה הרכה ביותר.
הדפיקה החלשה בדלת גרמה לי להרים את הראש מהספר הכבד שהיה פתוח לפני על השולחן. הסתכלתי בשעון. כשפתחתי את הדלת עמדת שם, עטופה בצעיף, בכובע גרב ובמעיל התפוח שלך, שגרם לך להיראות כמו סופגניה קטנה. תלית בי עיניים גדולות, שני ירחים תאומים בוהקים, קצת נואשים. נתתי לך לעמוד שם מספר שניות, בשקט.
"הקדמת," אמרתי.
"סליחה," אמרת. תמיד דיברת בשקט, שריד של נימוס שירשת מבית הוריך. היית ילדה טובה, כזו שאף פעם לא הרימה את קולה, שחיפשה את האישור של האנשים סביבך. אהבתי את זה בך.
"בואי כנסי," סימנתי לך. הובלתי אותך אל חדר העבודה המרווח, המרוהט. "יש לי הרבה עבודה להספיק, אין לי זמן לשחק איתך היום. אבל אני אצפה בך." התיישבתי בחזרה בכיסא. נותרת באמצע החדר, תלויה באי-ודאות, עד שאמרתי, "תתפשטי. עד התחתונים."
המשכת להסתכל עלי גם כשהיית עירומה לגמרי. חיכית לאישור, או איזושהי הוראה. הנדתי בראשי אל עבר המגבת שהנחתי בעוד מועד על הכורסה. ידעת מה אמור לקרות, אך נותרת קפואה.
"את מחכה למשהו?" הרמתי גבה.
"לא, אני ... " גמגמת. קולך רעד, כמו תמיד כשהיית מיוחמת. שבוע של הודעות זימה מבלי שיהיה לך מותר לגעת בעצמך היה די והותר לפרק את תהליכי המחשבה שלך ולהפוך אותך לשלולית של הורמונים, לכווץ ולחצוב בקוגניציה שלך ולהשאיר רק את התהליכים הבסיסיים ביותר, עד שהמוח שלך יכל לעבד רק פקודות בסיסיות ביותר ובקושי הספיק כדי לצלוח את היום.
"אין לי הרבה זמן. Chop chop."
הסתכלתי עליך. הייתה במבטך איזו נואשות. נותרו בך עדיין שביבים של כבוד עצמי, של עלבון אישי, אבל היית כמעט מוכנה, כמו נתח בסופו של בישול ארוך. היית בדיוק מספיק פתטית כדי להתקשר אלי לפני שעה ולבקש בטון מגומגם לבוא. בהתחלה היית נשבעת שהפעם זה יהיה שונה, אבל בסוף תמיד היית מתקשרת. כמו בשיר ההוא של רדיוהד, היית עושה את זה לעצמך.
ניגשת בהיסוס לכורסה. הנחת את המגבת על הידית, התיישבת עליה. הנעת את עצמך באיטיות ועצמת את עיניך. חשבת שזה יהיה פחות משפיל אם תצללי לתוך עולם סודי, ותעמידי פנים שאני לא נמצא מטר וחצי ממך ומגחך. לא הייתה לי כמובן שום כוונה לתת לך לעשות זאת.
"תסתכלי עלי," פקדתי.
פקחת את עיניך. היה בהן מבט מרוחק, אך לחייך היו צבועות באדום בוהק.
"תמשיכי, לא אמרתי לך להפסיק. אבל תגידי, מ-1 ועד 10, כמה לוזרית נראה לך שאת עכשיו?" שאלתי, משועשע. הקול שלי והשאלה הוציאו אותך משיווי משקל.
מלמלת משהו. היה לך קשה לחבר את האותיות למלים או לייצר מחשבות קוהרנטיות.
"לא שמעתי," אמרתי.
"שמונה." לחשת.
"באמת? שמונה נשמע לי די נדיב. את מכירה הרבה נשים שהיו מתקשרות ומתחננות לרשות לבוא ולאונן על הריהוט של גבר בזמן שהוא בוחן אותן? אני חושב שאם היינו באולימפיאדה של הפתטיות היית מקבלת עשר עגול על המופע הזה שלך. אל תפסיקי, את כמעט שם. רק עוד קצת."
המלים עשו את עבודתן נאמנה. השבוע האחרון פירק את המגננות שלך, והעלבונות ננעצו אחד-אחד במעט שנותר לך מהתודעה והורידו אותך מטה-מטה. לא נזקקת ליותר מדקה של התחככות בידית ובמגבת לפני שנשימתך נעתקה ונאחזת במשענת כדי לייצב את העמידה שלך. ראיתי את השרירים הקטנים בגופך רועדים - רטיטות שמישהו שלא מכיר אותך היטב היה מפספס. את ההתעוות של האצבעות בכף היד וברגל, ואת הרעש הקטן ההוא, כמו עכברית חמודה, שאת עושה כשאת גומרת. נשארת שם דקות ספורות. חלק בך לא רצה להתנתק מהעונג, וחלק אחר לא רצה לחזור למציאות ולהתמודד עם העליבות שהפגנת מולי. קמתי והגשתי לך מגבת שניה, כדי שתוכלי להתנגב, ולקחת אותה ממני בהססנות ובביישנות לא-אופיינית.
"את יודעת שאת לא חייבת לעשות את זה. שום דבר מזה," אמרתי לך. "יכולת פשוט לאונן בבית בלי לספר לי. או להפסיק לבוא לגמרי." זאת הייתה האמת. את ידעת שזו האמת, ואני ידעתי שאת יודעת שזו האמת, וזו הייתה העליבות האמיתית, זאת שהייתה נותנת לך את האגרוף בבטן אחרי שסיפקת את הצרכים החייתיים שלך, זאת שלא יכלת לטאטא מתחת לפני השטח עם כל השנינות והאינטלגנציה הרגשית והקאמבקים המהירים שלך.
נתתי לך נשיקה על המצח. "יש לי כרטיסים לברי סחרוף. אני עסוק עכשיו, אבל נתראה בעוד יומיים?" אמרתי, וסימנתי לך בכיוון הדלת. כשהיא נסגרה אחריך מצאת את עצמך, בפרוזדור החשוך והשקט, רק את והפאתטיות שלך. קיללת אותי כמו הגיבורה הקטנה שאת, בסתר, ובו-בזמן הלחיים שלך בערו ודמיינת אותך נוגעת בעצמך בנסיעה בדרך הביתה.
