רומיאו עומד מתחת לחלון של יוליה וזורק אבנים על חלונה. המרחק הזה ביניהם על הבמה הוא מטאפורה ויזואלית לכמיהה הבלתי-ממומשת שלהם זה לזה. לכל תרבות יש את המרחק שלה. האמריקאים אוהבים לומר Absence makes the heart grow fonder. כשאומרים בדסמ הדברים הראשונים שקופצים לראש הם שוטים ואזיקים, אבל הכלים המרתקים ביותר הם אלה שנסתרים מהעין, ויש משהו עמוק במרחק ככלי בדסמי, שיכול לכאוב יותר מכל מכת שוט. זה יכול להיות המרחק הזעיר בין האצבעות שמרחפות מעל הדגדגן אך אינן נוגעות בו בגלל איסור מפורש, או המרחק שבין בעל שקשור לכיסא בפינת החדר, נתון להוריקן של תחושות שגוזר ממנו חתיכות בעודו צופה באשתו שוכבת עם גבר אחר. ואלה יכולים גם להיות שני מטרים של מקל מטאטא.
התנשקנו בלהט על הספה. ישבת על ירך ימין בתחתונים ובחזייה והתחככת בי, בעוד ידיי חובקות ומלטפות את גופך. המפשעה שלך הרגישה כמו כבשן לוהט. הלשונות שלנו נכרכו וחיזרו אחת אחרי השנייה. היינו ערימה ג'לטינית של תשוקה, ואת נצמדת אלי והתחלת להגביר את קצב החיכוך, אבל עצרתי בעדך.
"לא ככה," אמרתי.
"מה? למה?" התנשפת. היית קרובה לקצה. ניסית לזוז, לגנוב עוד קצת עונג, וכרכתי את זרועי סביב מותנייך כדי להחזיק אותך במקום.
"זה נורמלי מדי בשבילך," חייכתי. "בחורות כמוך לא באמת רוצות לגמור בצורה נורמלית, נכון? זה משעמם אותך. ואותי. את הרומנטיקה הזאת תשאירי לדייטים שלך מטינדר. אני יודע איך המוח הדפוק שלך עובד, ומה באמת שורף לך את החיווטים בין תאי העצב."
הסתכלת עלי. כשההורמונים שלך השתוללו היה לך קשה לחשוב בהיגיון. זו הייתה הדרך המושלמת לפרק אותך מנשקך, הנקודה האופטימלית בזמן לתת את הדחיפה שתדרדר אותך במדרון. כשהיית כזו מטומטמת הכל נדמה לך הגיוני. לא היה מחיר גבוה מדי על מנת לספק את הצד החייתי של מוחך. כך מצאת את עצמך שוכבת על הספה על גבך, בעירום מלא, ממתינה, מתנשמת בכבדות. כשחזרתי, אחזתי בידי מקל מטאטא, וסביב קצהו קשרתי בחוט מהודק איבר מין ארוך מסיליקון. התיישבתי במרחק-מה ממך על כיסא.
"זין אמיתי זה לנשים עם כבוד עצמי. נשים פתטיות כמוך צריך לזיין עם זין על מקל. מרחוק."
הלסת שלך נשמטה, אבל לא נתתי לזה מעולם להפריע לי.
"תפשקי את עצמך."
אדום הוא אחד הצבעים הישנים ביותר בלוח הצבעים. יש למעלה מחמישים שמות שונים בשפה האנגלית לוריאציות עליו, מאוקרה לורמיליון לסינבר למיניום, אבל אף אחד מהם לא התאים כדי לתאר את הצבע שפשה בלחייך בשעה שפערת את עצמך מולי ואני כיוונתי את מקל המטאטא לעברך. הדחקתי גיחוך. השעשוע המוחצן שלי רק גרם לך לרצות לטמון את פנייך בידיך ולהתפלל לכך שהאדמה תבלע אותך; אבל איבר הסיליקון שהתחכך בך לא אפשר לך לחמוק מהמציאות המשפילה.
"אל תזוזי. צריך קצת קואורדינציה בשביל לדחוף לך דילדו ממרחק שני מטר. וג'יזס, תפסיקי לגעת בעצמך ולחכך את היד שלך בדגדגן. את פשוט לא יכולה להפסיק, אה? אפס שליטה עצמית."
שאפת אוויר בחדות כשחדרתי אליך.
"את יודעת," אמרתי, בעודי מושך ומחדיר את המקל בזהירות, "נדמה לי שראיתי פעם איזה סרט כזה בנשיונל ג'יאוגרפיק. משהו על איזה עדר של פרות במונגוליה, ועל איך שהחוואים הזריעו אותם מרחוק עם דוגמית זרע שחיברו לקצהו של איזה מקל ארוך. את באמת מזכירה לי קצת איזו חיה כשאני מסתכל עליך ממרחק של שני מטרים. אם הייתי בן-זונה אמיתי הייתי גם מבקש ממך לעשות רעש של פרה, אבל אני נחמד מדי היום. על לא דבר. אל תפחדי, את יכולה להזיז את האגן שלך. בעצם, את יודעת מה? אני אחזיק את המקל ככה, יציב, ואת תזייני אותו. זה נדמה לי יותר מתאים לכבודך, להזדיין עם מקל של מטאטא. קדימה."
ידך האחת נאחזה במשענת הספה כדי להתייצב, והשנייה נגעה בשדייך החשופים ולא העזה להדרים. זה היה הגבול בין מותר ואסור, ואת אהבת גבולות. מתת עליהם; את אלה הבלתי-נראים יותר מכל. גבולות מייצרים מרחקים, ומרחקים מייצרים כמיהה. והכמיהה שלך גרמה לך לטפטף, לפשק את רגליך ולתת לאגן שלך להתנועע ברעב עמוק. ידעתי כמה כל תנועה כזו פוצעת את גאוותך ומשאירה בה שריטות עמוקות שיקח להן זמן רב להתאחות, ובו-בזמן מכווצת את השרירים הטבעתיים בכל החורים שלך. כשגמרת, השרירים בבטן התחתונה שלך נקפצו וכל גופך נדרך והתקפל אל תוך עצמו, כמו אצבעות יד שנקמצות לאגרוף. גלים קטנים של רעד שטפו אותך, פקדו את גופך, וכיווצו אותך.
קמתי והתיישבתי לידך, וחיבקתי אותך אלי, מרגיש את בית החזה שלך עולה ויורד בקצב לא-סדיר. גופך נותר רפוי, סמרטוט חסר רצונות ומאווים. היית חפץ. חיה.
"אפילו בסטנדרטים שלך, זה היה עלוב בצורה יוצאת דופן," לחשתי לך, ופרעתי את שערך. היית זקוקה לזמן הזה לבד, בעולם הפרטי והדומם שלך; אוקיינוס חשוך וחמים שהוא רק שלך, ואת שכבת בתחתית שלו ובהית בפני המים, שם צפו להם הכבוד העצמי והגאווה שלך. ידעת שעוד מעט תשחי מעלה ותשיבי אותם אליך, אבל בינתיים הנחת את ראשך על הקרקעית, מובסת, וחשבת כמה נוח זה שהם שם ואת פה, בחשיכה, וכמה נעים המרחק ביניכם.
