אני זוכר איך אצבעותיך התלפפו סביב שלי כשהחזקת את ידי ונצמדת אלי בקור הלונדוני האפרורי; אבל מה זה קצת גשם לעומת להיות בעיר בה הביטלס הקליטו את Abbey Road, או בה אפשר לראות את הגיטרה הראשונה שפיט טאונסנד ריסק על הבמה - או לפחות את מה שנשאר ממנה. עמדנו בתור על גדות נהר התמזה לעין לונדון, גלגל ענק שהפך לאחת מנקודות המשיכה העיקריות של העיר מאז נבנה בסוף המאה שעברה. יש משהו בנקודות תצפית גבוהות שמושך אליהן תיירים ונותן להם תחושה שהם באמת ראו את העיר, כמו מגדל אייפל בפריז או בניין האמפייר-סטייטס במנהטן.
בתא הפרטי שהזמנתי כמה שבועות לפני-כן המתין לנו בקבוק יין, ובזמן שהתגלגלנו בעצלתיים עד לנקודת התצפית הגבוהה כבר הספקנו לפרק את מחציתו. הנוף היה מרהיב, ויכולנו לראות בחשכת הליל את ביג בן ואת ארמון ווסטמינסטר מוארים בצבעים אדומים-צהובים מרהיבים. הגשם התחזק, והיה נדמה שאנחנו לבד בעולם, מרחפים מעל עיר יפהפיה ללא אנשים. חיבקתי אותך, ואז רכנתי ולחשתי לך, "זה נראה כמו מקום טוב."
הסתכלת עלי. "מקום טוב למה?"
"קדימה," התיישבתי על הספסל הפרטי שלנו, וטפחתי בחיוך על ברכיי.
"מה? לא, נו, לא פה," הסמקת.
"כן פה," אמרתי. "קדימה."
"אתה משוגע."
"קצת. אבל אף אחד לא יראה כלום. ותשמרי את עיני הבמבי שלך לגברים שאכפת להם. קדימה."
בהית בי בלחיים בוערות.
"לגלגל הזה לוקח שלושים דקות להשלים סיבוב. אנחנו נהיה פה למעלה רבע שעה. כל דקה שאת עומדת שם ומסתכלת עלי רק מגדילה את הסיכוי שמישהו באמת יראה אותך."
נותרת נעוצה במקום. קמתי אליך ונטלתי את ידך בעדינות. היית צריכה רק דחיפה קטנה. הובלתי אותך בחזרה לספסל. נשכבת לאורכי. עזרתי לך להפשיל את התחתונים והגרביונים שלך עד לברכיים, ואחר-כך הרמתי את השמלה וחשפתי את הישבן המושלם שלך. כף ידי האחת ליטפה אותו, והשנייה ליטפה את ראשך.
"רוב האנשים שיעלו על הגלגל הזה יזכרו את הנוף המדהים הזה בצורה שונה לגמרי ממך. את לא חושבת?" שאלתי. שתקת. המשפטים המוצלחים ביותר הם אלה שאין לך עבורם קאמבק טוב, אלה שיכולים לשקוע לקרקעית ולהתנחל שם, להכות שורשים ולהפוך אט-אט לחלק מהזהות שלך.
כשהיד פגשה בבשר הרך לראשונה נרעדת. ההתחלות הכי קשות, לימדתי אותך פעם; בשביל זה אני פה, לעזור לך לצעוד את הצעד הראשון, זה שאת מתביישת להודות שאת רוצה לקחת. הצעדים הבאים קלים יותר. לא השמעת קול בהצלפות הבאות, ובמשך כמה דקות ספורות שמעתי רק את האנקות החרישיות שלך שניסית לכבוש. מדי פעם ליטפתי את שערך בידי הפנויה, או עצרתי כדי לחפון את המפשעה שלך. בסוף חמש דקות היית רטובה והתנשמת בכבדות. עצרתי.
שכבת שם בלי להתנגד, רפויה. החלקתי אצבע אל תוכך. השפתיים הרעבות ינקו ולחצו אותי בנואשות.
"היית ילדה טובה," לחשתי. "יש לגלגל הזה עוד עשר דקות לפני שנחזור למטה. תגעי בעצמך."
לא היית צריכה הזמנה נוספת. ידך הזדחלה מתחתיך לרטיבות והחלה לשפשף. שלפתי את האצבע החלקלקה והצמדתי אותה לפי הטבעת.
"אל תעצמי את העיניים. תסתכלי החוצה בכל היופי הזה. ככה אני רוצה שתזכרי את לונדון," אמרתי לך. "חצי עירומה, ישבן אדום, אצבע של גבר בטוסיק. מיוחמת. חסרת שליטה." לא היית צריכה עשר דקות. תוך דקה אחזו בך גלים של פירכוסים, ואני החדרתי אגודל עמוק אל תוך הכוס הפועם שלך ועיסיתי את הדפנות שלו מבפנים. התכווצת ונצמדת אלי, אבודה ורועדת, מייבבת בהשפלה ובהנאה, וכל הזמן הזה לא העזת להסיט את מבטך המצועף מהגשם הזועף ומהעיר שתשוב ותקבל אותנו אל זרועותיה בעוד דקות ספורות.
