צעדנו הביתה מהפאב. יש משהו משכר במעבר מההמולה הרועשת לשקט של רחוב תל-אביבי צדדי בשתיים בבוקר. דיברנו על חלומות ופנטזיות וההוא שמעצבן אותך בעבודה. היית שיכורה ותמכתי בך בחלק מהדרך. כשחלפנו על פני חסר-בית שהדיף צחנת שתן משכת אותי למדרכה ממול ולפתת את אפך. "איזה סירחון," אמרת, ואני הבטתי בו והירהרתי.
"בואי נשחק במשחק," אמרתי.
הראש שלך הזדקר. "משחק? איזה משחק?"
היו לך יחסי אהבה שנאה עם משחקים. אהבת אותם. אהבת לנצח בהם. ויותר מכל אהבת להפסיד בהם, לאדם הנכון. אנחנו כמובן שיחקנו רק משחקים בהם הפסדת.
"קוראים לו, 'כמה את פאתטית'," חייכתי. ידעתי בדיוק איפה ואיך ללחוץ על הכפתורים שלך. גופך כבר נדרך. ידעת שמשהו עומד לבוא, אפילו מתוך מולקולות האלכוהול שעוד זרמו בדמך.
"איך משחקים?" לחשת.
"זה פשוט מאד. אני אשאל אותך שאלה ואת תצטרכי לענות את התשובה הנכונה. פשוט, לא?"
בלעת. "בסדר ... "
"הנה, נתחיל במשהו קל. כמה את פאתטית מ-1 ועד לחטוף סטירה מצלצלת ולומר תודה?"
היססת לרגע. ניסית לחפש מוצא, אבל היית שיכורה מדי. לא נותרה בך אפילו היכולת להמציא קאמבק אחד כזה מתריס, מתחכם, שיוכיח שלפחות יש לך איזושהי מידה זעומה של שליטה בסיטואציה.
"שבע?" ניסית בלחש.
"לא. התשובה הנכונה היא, לחטוף סטירה מצלצלת ולומר תודה," אמרתי. עצרנו באמצע הרחוב השומם. הבטת בי בעיניים גדולות, מתחננות, אבל הגשת את הלחי כמו ילדה טובה. לא היו כל גינונים או הקדמות מיותרות, והצליל הדהד בין קירות הבתים המטונפים ודעך. ההומלס נותר מכורבל באחת הפינות וישן. "מצוין," אמרתי, וראיתי את תחילתה של דמעה כבר נקווית בזוית העין שלך. הכי כיף לתפוס אותך ככה, מפורקת ממגננות.
"את לא שוכחת משהו?"
לקח לך רגע להתאפס ולעקוב. "תודה ... "
"ילדה טובה," אמרתי. "את רואה? זה דווקא משחק נחמד, לא היה לך ממה לחשוש. רוצה עוד סיבוב?"
"לא ... " אמרת, אבל נותרת שתולה במקום, תולה בי את אותו מבט מעורפל. קולך היה מסכן אבל הנחיריים המורחבים שלך, הצורה בה בלעת את הרוק, כולם היו סימנים גופניים ששידרו בבירור מסר אחר.
"יופי, אני שמח. את מוכנה?"
הנדת את ראשך. נראית כל כך קטנה שם, בפינת הרחוב הדומם.
"את חושבת שאת יותר טובה מההומלס שם בפינה?" הצבעתי עליו.
הסתכלת ונדנדת לשלילה.
"את חושבת שהוא רצה ללכת לישון בשלולית של שתן כשקם בבוקר, ואז שאיזו צפון תל אביבית מתנשאת תסתום את האף שלה כשתחלוף על פניו? או שהוא רצה להירדם ברחוב דפוק בדרום תל-אביב? כשהוא היה ילד הוא בטח הביא לאמא שלו ציור עם פרחים בכיתה ב'. אז תגידי לי שוב, את חושבת שאת יותר טובה ממנו?"
"לא, לא," מלמלת.
"את צודקת," אמרתי, וקירבתי את שפתי אל אוזנך. "אז תגידי לי, כמה את פאתטית מאחד ועד להשתין על עצמך פה ברחוב צדדי בדרום תל אביב?"
האישונים שלך היו פעורים לגמרי. לא יכולת להוציא הגה. ככה נראה שחמט. את הכניעות הטבעית שלך תיבלתי במינון הגון של אשמה. לא הייתה עבורך דרך חזרה. היית לבושה בשמלה האדומה, הצמודה, היפה. זאת שהבליטה את הקימורים שלך במקומות הנכונים. מתחתיה שמת את הגרביונים החמודים עם הכלבלבים. הצמדתי את היד שלי ללחי האדומה שלך והנדתי בראשי, ואת ידעת מה חייב לקרות. עמדנו מתחת לפנס מהבהב כששני ליטר בירה מצאו את דרכם החוצה ממך, טפטפו והספיגו את הגרביונים, חילחלו אל נעלי העקב המפונפנות שלבשת. היינו שני פסלים, ומלבדנו לא היה עוד איש בעולם, ואת השתנת על עצמך וביקשת מהעולם מחילה.
כשסיימת הבטתי בך. היית בודדה, רועדת, קטנטונת. צבטתי את אפי.
"איזה סירחון," אמרתי בלגלוג, ואחזתי בידך. הובלתי אותך אל סמטה חשוכה בקרבת מקום, ותוך דקה קצרה הגרביונים שלך כבר היו מופשלים סביב הברכיים. הצמדתי אותך לקיר המטונף ונעצתי אותי עמוק בתוכך: את אוננת את עצמך לדעת, ואני הלמתי בך עד שהשתן החם שלך התערבב בזרע שלי והדפת ריח מהפנט של סקס והשפלה.
