הקשת בדלת, וכשהיא פתחה אותה היה לה את החיוך הסתום ההוא, שאף פעם לא הצלחת לפענח. נעים, חביב, אך לא רחב מדי, כמו פקידת קבלה אפרורית. היא הנידה בראשה ואת ניגבת את המגפיים שלך שוב בשטיחון ונכנסת פנימה. חום נעים אפף אותך.
"את מעדיפה להתפשט כאן?" היא שאלה, ובו-ברגע הרגשת את הבטן שלך מתכווצת מעט. הנהנת. היא צפתה בך בסבלנות מסירה את המעיל, את המגפיים, את הסוודר הצמוד, את התחתונים שהוא קנה לך ליום ההולדת האחרון. בהתחלה השקט היה מביך אותך, אך הנוכחות המרגיעה שלה עזרה לך להתרגל אליו. הגשת לה את הבגדים, מקופלים לערימה. היית טובה, וחיכית למבט המאשר שלה, שלא איחר לבוא. היא הניחה אותם על שרפרף עץ סקנדינבי בכניסה וסימנה בראשה.
הלכת אחריה, וחשבת על איך שהבית מרגיש כמו בית של גדולים, מהתמונות הממוסגרות הכבדות ועד לשולחן האוכל הארוך והכבד והתאורה המודרנית שנתלתה מעליו. היא פתחה את הדלת לחדר צדדי. איכלסו אותו שטיח רחב ומדפי ספרים גדולים ורחבים מעץ אלון, טלוויזיה רחבה, ורגלית משולשת ועליה מצלמת וידאו קומפקטית. במרכז החדר, מול הטלוויזיה, נח לו הדום רחב ומזמין. היא הובילה אותך ועזרה לך לכרוע ברך מולו. היה בה איזשהו רוך אימהי ומנחם, והיא אחזה בך וייצבה אותך בשעה שהנחת את גחונך עליו. שמעת רישרוש מתכת בשעה שהיא הצמידה את ידייך לשני מוטות בקצוות ההדום ואזקה אותן אליהן. הכרית מתחת לסנטר יישרה את צווארך. השתקפתן במסך הטלוויזיה הכבוי.
"מיד אשוב," אמרה, והשאירה אותך במרכז החדר עם המחשבות שלך. לא הצלחת לראות אותה כשחזרה, אבל ידעת מה עומד לקרות כשכרעה מאחוריך. שמעת גומי נמתח ואז נצמד ליד, ואז חשת באצבע בכפפה נצמדת לפי הטבעת שלך. היא מרחה חומר סיכה בנדיבות טרם החדירה אותה בעדינות והוציאה; הטקס חזר על עצמו מספר פעמים לפני שהתווספה אליה אצבע משומנת שנייה, ואז שלישית, עד שהשרירים הטבעתיים נכנעו לגורלם ונירפו. לא דיברתן כלל. היה משהו מרגיע בשקט ובהעדר הסימטריה המוחלט ביניכן, איזשהו מרגוע בהשלמה.
היא הסירה את הכפפה ודחפה קלות את ירכייך. "תפשקי אותן. זה יקל עליך." היא קמה, ולפני שעזבה את החדר לחצה על כפתור. מסך הטלוויזיה נדלק מולך, ועליו הופיעו פנים של בחורה צעירה; לא זיהית אותה, אבל זיהית מצוין את הגבר שכרע מאחוריה, ואת הבעת העונג הבלתי מעורערת על פניה. נורה אדומה נדלקה במצלמה לצד הטלוויזיה. ידעת מה המשמעות שלה.
"הוא קצת מתעכב, אבל הוא יגיע עוד מעט." היא סגרה אחריה את הדלת והותירה את החדר שומם, עצוב, פרט לגניחות של הבחורה על המסך. ניסית להתעלם מהן, אבל לא יכולת שלא לחשוב איזה פרצוף את תעשי ברגעים האלה.
הדלת נפתחה בשלישית והביאה עימה נקישות חלולות של נעל אוקספורד קלאסית שגרמו לחמימות להתפשט בעורך. חשבת שאם תגייסי את כל השרירים המשונים ההם שאת עובדת עליהם בשיעורי היוגה שלך תוכלי להסתכל על הצללית שלו מאחוריך, אבל ידעת שזהו מאבק אחד שאינך מעוניינת לפתוח. שכבת שם ושתקת, ושמעת את הצליל הפעמוני של אבזם החגורה, ואת הרעש המוכר של בד מתחכך כנגד עור. בתגובה פבלובית הפרדת את ירכייך וליקקת את השפתיים. הוא התקרב ויכולת לחוש בחום גופו, וכשהאיבר הזקור שלו נצמד אל הישבן שלך ולחץ כנגד פי הטבעת, שאפת אוויר והתרכזת. הרפית את השרירים כפי שהיא לימדה אותך, וחשת בו מחליק לתוכך - גדול, כובש, עטור ורידים פועמים, תובע בעלות על החלחולת. רצית להצמיד את זרועותיך לגופך, להתכרבל לכדור ולהתמסר, אבל האזיקים החזיקו אותך פרושה ופגיעה. בשלב מסוים נכנעת; יישרת את הפנים למסך ולמצלמה, והנחת לו לאונן בתוכך.
לקראת השיא הוא תמיד היה לופת את האגן שלך באצבעות ארוכות, והולם בך בחייתיות מתפרצת, כמו בוכנה, עד שהיה נצמד וקופא, והיית חשה בו שופך את עצמו לתוכך, תמיד באותה שליטה-עצמית מופתית, בעוד את מתפתלת ומכווצת את הגבות ופורשת וקומצת את ידייך במחזוריות. הגוף שלך מעולם לא ידע כיצד להכיל עונג, וכשהוא היה מתגבר ומגדיש את הסאה היית מתקפלת ומתעקמת והוא היה זולג ממך ללא שליטה. יכולת לחוש בתכווצויות של שרירי האגן והשרירים הטבעתיים שלו. אהבת להקשיב לרעשים הקטנים שהפיק, את ההתנשפויות המבוקרות, ולדמיין את ארשת פניו בשיא.
כשנשלף ממך יכuלת לחוש בזרע מטפטף במורד הירך. שמעת אותו מושך במכנסיו, את הרוכסן והחגורה, ואז את הדלת נפתחת ונסגרת אחריו. העין האלקטרונית של המצלמה צפתה בך באדישות. לפעמים שאלת את עצמך האם הוא מקרין את הסרטים שלך לאחרות, ואם כן, מה הן חושבות על הבעות הפנים שלך, ומה לדעתן חולף לך בראש. כשהדלת נפתחה שוב, היא שבה ובחנה אותך. היא כיבתה את העדשות והטלוויזיה בלחיצת כפתור. "הוא היה צריך לעזוב מוקדם היום," היא אמרה, בעודה מתירה את ידייך מהאזיקים ומורחת עליהן משחה כנגד אדמומיות, "אבל הוא מסר שהוא ישוב בשבוע הבא, כרגיל. לרשום אותך ביומן?"
"כן," אמרת. ענית בלי לחשוב. כבר הפסקת להיות מופתעת כמה מהר את מסוגלת להתרגל לסיטואציות כה בלתי רגילות.
"יופי," היא המהמה. "לי דווקא יש קצת זמן, וקצת מדגדג לי להרגיש אותך בתוכי. בואי." היא השילה את נעליה האלגנטיות לצד ההדום ונעמדה כשגבה מופנה אליך. זחלת אליה. ידעת מה מצופה ממך. היא הרימה את שמלתה. שלחת זוג ידיים קטנות והפרדת את ישבניה וטמנת את לשונך עמוק ביניהם. ריח חזק עלה בנחיריך, ריח של ענווה והקטנה והתמסרות. החדרת אליה את לשונך בלהט, בשעה שהזרע שלו זלג אט אט והכתים את השטיח.
