גלריה

ישבנו ואכלנו ארוחת ערב. אלוהים, איך ידעת לבשל, לקחת חבילת פסטה משמימה מהמדף בסופר ולגרום לה למטמורפוזה. היית אמנית, ואוכל היה המדיום. דיברנו - בעיקר את, על העבודה ועל כמה את לא מספיקה דבר ממה שתיכננת, ואיך כל החיים שלך יצאו מאיזון לאחרונה. אהבתי ללעוס את האוכל שהכנת ולהקשיב לקולך הרך. שוב לא הצלחת להתמקד במטלה שנתן לך המעסיק, ומצאת את עצמך נגררת לדחיינות ולביזבוז זמן. זו בעיה בדחיית סיפוקים, אמרתי, והנהנת. סיפרתי לך על הניסוי המפורסם של וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד, בו ילדים קיבלו מרשמלו לידיהם ונאמר להם שיוכלו לקבל עוד חתיכה אם רק ימתינו עשרים דקות לפני אכילת החתיכה בה הם אוחזים. במעקבים ארוכי טווח התגלה שילדים שהצליחו לדחות את הסיפוק הצליחו יותר בחייהם, הצטיינו בלימודים והגיעו לתוצאות גבוהות יותר במבחני ה-SAT הפסיכומטריים. 

לגמתי מהיין. "אז אם, נגיד, הייתי שואל אותך אם את מעדיפה לקבל יריקה אחת לפנים עכשיו, או שתיים יותר מאוחר, מה היית בוחרת?"

כמו תמיד, התיזמון שלי קלע למטרה, סאקר-פאנץ' שהוציא ממך את האוויר ברגע. "מה?" שאלת.

שנאת יריקות, ושנאת עוד יותר לחוש אותן על עור הפנים העדין, המושלם שלך. זה היה כמעט פשע, וזה מה שהפך את זה לכה מהנה עבורי. "שמעת מה ששאלתי. אחת עכשיו, או שתיים יותר מאוחר?"

"לא רוצה בכלל. שמור אותן לעצמך," אמרת וחייכת. אבל מאחורי החיוך כבר ראיתי את הספק מחלחל.

"לא, אני חושב שאני אחלוק איתך בכל מקרה. אז מה את אומרת?"

"על מה?" היתממת.

הסוד לנצח בכל מאבק הוא להישאר מפוקס. לא להניח להסחות דעת, הומור, התחנחנות להסיט מהמטרה. הסתכלתי עליך באותו חיוך סתום. "אחת עכשיו, או שתיים יותר מאוחר?"

"מתי יותר מאוחר?"

הנה, הגענו להתמקחות.

"את זה אני אחליט," אמרתי. "אחת עכשיו, או שתיים יותר מאוחר? אם לא תעני אני פשוט ארשום שתיים לאחר-כך." 

ניסית לחשוב על תגובה הולמת. "טוב, מה עכשיו? סיימנו לאכול ארוחת ערב. אולי נראה סרט ביחד?"

חייכתי אליך ואת חייכת בחזרה. "בטח. מה חדש בנטפליקס?" הסערה נסוגה, השמיים התבהרו. נשמת לרווחה.

מאוחר יותר, בעלתי אותך בעדינות במיטה, במיסיונרית. לעתים הדרכים המסורתיות הן הנעימות ביותר. אהבתי להביט בעיניך בעודי מחדיר את עצמי לתוכך. משכתי בשערך  השופע והיטיתי את ראשך מעט לאחור, מספיק כדי להזכיר לך את מקומך תחתיי. לקראת השיא, כשעצמת את עיניך, נאנקת ושפתיך נפרדו בעונג, הידקתי את אחיזתי בשיער, ושלחתי את ידי השנייה אל לחייך.

"תפתחי," אמרתי.

פקחת את מבטך, מבולבלת. 

"את הפה. אחת עכשיו או שתיים אחר כך. תפתחי," אמרתי, ומשכתי שנית.

"לא, לא," התחלת לומר, והסטירה לא איחרה לבוא. הסתכלת עלי בתחינה, בעירבוביה של הנאה וחלחלה, כשהבנת מה עומד לבוא.

"לא בפה פתוח," ייללת. "בבקשה."

"כן בפה פתוח. קדימה."

לחצתי מעט בידי השנייה על שרירי הלסת - לא בכוח, מספיק כדי לעודד אותך לפעור את פיך. ליטפתי אותך ולחשתי לך, "זה יגמר מהר. תעצמי עיניים."

עצמת עיניים, ואני ירקתי לתוכך, בו בזמן שאיברי החליק אל הנקב התחתון שלך. רגליך נשארו כרוכות סביבי, ואת השתנקת. רצית לשנוא אותי, אבל הפיזיולוגיה שלך ניצחה, כמו תמיד, והזרמים החשמליים העזים שההשפלה החדה שלחה אל השרירים הטבעתיים של הנרתיק שלך רק הגבירו את הייחום. לחצת אותי אליך. היית כמו חיה פצועה ושבורה, ואני הסתכלתי בעוויתות היפהפיות שפקדו אותך כשנכנעת ונתת לעצמך להיות מובסת.

* * * * *

שבועיים לאחר מכן החניתי את הרכב בכניסה לבניין הדירות החדש אליו עברה ממש עתה חברתך הטובה. החזקתי את העוגה ובקבוק היין. היית יפה, בשמלה הקיצית הפרחונית שאהבתי ובאיפור טבעי. ישבנו באוטו ווידאנו שלא שכחנו דבר. ליטפתי את שערך.

"אני לא רוצה לאחר," אמרת. "בוא."

"תביטי אלי ותפתחי את הפה," אמרתי לפתע.

הבטת בי, מבולבלת.

"אחת עכשיו או שתיים אחר-כך. זוכרת?" שאלתי. "נתתי לך רק אחת. נשארה אחת. תפתחי את הפה."

לקח לך כמה שניות להיזכר, ואז כיוונת את הגבות בזעם. "אתה לא תעז!" ריססת לעברי. 

בידי החופשית הנחתי עליך סטירה מצלצלת. קפאת. עיניך רשפו.

"יש שתי דרכים בהן זה יקרה. או פה, באוטו, או בלובי של הבניין, או אפילו מול החברה שלך. תחליטי," אמרתי בשלווה.

"אתה לא נורמלי," אמרת, והסטירה השנייה פילחה את חלל האוטו.

הבטתי בך, ואת הבטת בי. בן-זונה, ודאי חשבת. כזה בן-זונה. אבל שתי סטירות לרוב מספיקות איתך. פתחת את פיך. "לא על השיער," מלמלת.

לא עשיתי מאמץ מיוחד לקלוע, ופניך התמלאו ברוק. לא היה לך שרוול לנגב בו את הנוזל, ורק מרחת אותו בכף ידך ואז מרחת אותה בבד המושב. חלק מהרוק נזל אל סנטרך והתמזג שם לטיפה. התנשפת בכבדות. דמעה זלגה במורד לחייך הימנית.

החלקתי את ידי מתחת לשמלה והצמדתי אותה למפשעתך. בערת. בחוץ היה חשוך.

"אף אחד לא רואה כלום, ויש לנו קצת זמן," אמרתי. "תאונני."

שלחת יד מתחת לשמלה. שפתך התחתונה רעדה. עברה אולי דקה עד שנרעדת וגמרת בחניה צדדית ברמת-גן, בחושך, כשהרוק שלי נוזל במורד פניך ואת בעין הסערה של הוריקן אימתני. 

"את כזו לוזרית חמודה." רכנתי ונישקתי אותך, ויצאתי מהאוטו. "בואי. אנחנו מאחרים."