גלריה

מערכה ראשונה

חול. הרבה חול, ורחש גלים. אירגנת את יום ההולדת המושלם. בכל זאת, לא כל יום חוצים עשור, ארבעים עגול. המסעדה, הטיול בחוף שלובי ידיים,  הלבנה העגולה שהשתקפה במים במעטה החשיכה. אנחנו מדברים על העבר ועל העתיד, על כמה התגעגענו, על החיים. בשלב מסוים את מגישה לי במבוכה מעטפה ועליה היה רשום "מזל טוב" בכתב היפהפה והמוקפד שלך. אני פותח אותה ועובר בזריזות על חמשת הדפים הצבעוניים שבתוכה. אור הירח מספיק לי בדיוק כדי לקרוא את הכיתוב הזהה שהופיע על כל אחד מהם. 

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה לתת לי?" אני שואל, ואת מהנהנת.

"אני יכול להשתמש בהם בכל מקום?"

הנהון.

"בכל מצב?"

הנהון שלישי.

אני עוצר ומהרהר. לעתים נופלים בחיקך הפתעות כל כך טובות שזה כמעט פשע לבזבז אותן, אבל לא יכולתי להתאפק. הגשתי לה את אחד הדפים. במעטפה נותרו ארבעה. היא לקחה אותו.

"כאן?" את שואלת בחשש קל ומסתכלת סביב. החוף ריק ברובו, והפינה האינטימית בה אנחנו עומדים חפה מאנשים. ועם זאת.

"כן."

"עכשיו?"

"כן," אני אומר, ומתיר את החגורה. "על הברכיים."

את כורעת לפני בתפילה ומפשילה את מכנסיי, רוכנת לפנים ונוטלת את האיבר הקשיח-למחצה בפיך. את מביטה אלי, מעלה; העיניים העגולות והתמימות שלך מבקשות אישור. אני פורע את שיערך בעדנה ומניד בראשי, ואת יונקת אותי בהתלהבות שרק אישה שיודעת שהיא מוצצת בחסד מסוגלת להפגין. כשאני מתקרב לשיא אני אוחז בצידי ראשך ומצמיד אותך למפשעה. אני פורק בפיך ואת נאבקת לבלוע, וכשאני מפריד אותך את מלקקת את שפתיך; ואז, כשהמציאות שוב מכה בך, את מסתכלת לצדדים בחשש. 

"אל תדאגי. אף אחד לא ראה אותך," אני מרגיע אותך ועוזר לך לקום. אנחנו משאירים את הכרטיס על החול הרך. "זה ישעשע את מי שימצא אותו," אני מחייך לעברך ומחבק את מותנייך. על הכרטיס רשום בעט, "כרטיס זה מקנה סיפוק אוראלי למחזיקו בכל מצב. נא להחזיר ל-XXX על מנת לזכות בשירות."

מערכה שניה

מסעדה איטלקית. מפת שולחן מפוארת, ועליה שתי מנות פסטה. לידנו חולפים מלצרים. אנחנו אוכלים כדי לחגוג את הקידום שלך בעבודה. את מספרת לי בדיחה ומצחקקת, וכשאת רוכנת אלי לנשיקה, אני מניח את הפתק על הצד שלך בשולחן. הוא מטלטל אותך מעט - כאן? עכשיו? כשכולם סביבנו? את מסתכלת עלי במבט שואל. "כן," אני עונה בלקוניות, ומסמן לך לזחול מתחת לשולחן. המפה הנשפכת מסתירה אותך. בכוונה בחרתי פינה צדדית, מוסתרת. אני מגלגל את הפסטה הארוכה על מזלג ומניח לך להיאבק במכנסיים שלי, עוזר לך רק לפרקים. הפה החם שלך על האיבר שלי מרגיש מטונף כנגד המסעדה המעונבת ומנות השף המושקעות. כשאני גומר אפשר לראות רק את הנחיריים שלי מתרחבים קמעה, וכמה תנועות לא-רצוניות עדינות של שרירי הפנים. כשאת חוזרת למעלה אני כבר מחייך. 

"נוזל לך מהפה," אני אומר, ואת מסמיקה וממהרת לנגב את הזרע עם המפית. המלצר מגיע ושואל אם הכל בסדר. "מצוין," אני עונה. "עוד שתי כוסות יין, בבקשה."

מערכה שלישית

סלון מואר. צחוקים. את נכנסת הביתה ומוצאת אותי רוכן מעל לפטופ פתוח לצד מיכל. אנחנו עובדים קרוב לחצי שנה על הפרויקט, ואת לא מופתעת למצוא אותנו שוב עוברים על המסמכים והחישובים ביחד, על הספה. את מחייכת לעברה ושואלת אם הצעתי לה לשתות, והיא אומרת שכן, אבל שתשמח לעוד כוס. את חוזרת מהמטבח ומנהלת את הסמול-טוק ההכרחי עם השותפה שלי לעבודה. בשלב מסוים כשהיא מספרת לך על יום ההולדת המתקרב של בעלה ועל הנופש הזוגי שהיא חושבת לרכוש לו, אני מתערב.

"למה שלא תתני לה מתנה כמו שענבל נתנה לי?"

את נועצת בי מבט שיכול להצמית אדם.

"לא!" את מסננת, אבל אני מנפנף בידי בביטול. הפנים שלך אדומים, והמבט שלך יקר מפז. לא יכול להיות שאני מדבר על זה.

"תראי," אני שולף את הכרטיסיות מכיס המעיל ומראה אותן. את עומדת לידנו, קפואה. מיכל קוראת אותן.

"חסרות פה שתיים."

"כן," אני עונה.

"ואת - את באמת עושה את זה? בכל פעם שהוא מגיש לך אחד מהם? בכל מצב?" היא מסתכלת עליך כעת. את רק רוצה לקבור את עצמך באדמה. הנשימות שלך רדודות.

"בטח שהיא עושה," אני אומר. "היא גם ממש טובה בזה. אני אראה לך."

העיניים שלך נפערות בתדהמה כשאני נוטל את אחד הכרטיסים ומגיש אותו. "לא, לא," השפתיים שלך ממלמלות ללא צליל. אנחנו יושבים שם, מסתכלים עליך. את עומדת, והשקט מחלחל לכל סדק וכל חריץ - אולי כמה שניות, אולי חמש דקות. אף אחד מאיתנו לא יודע. את לוקחת את הפתק מידי, וכובשת את מבטך ברצפה בעודך כורעת על הברכיים מולי. 

אני מפשיל את המכנסיים שלי ומסמן לך. את זוחלת אלי על ארבע ושולחת יד מהוססת אל האיבר שלי, מצמידה את שפתיך החמות אל הכיפה. השיער הארוך והשטני שלך מסתיר את פניך. מיכל קמה ונעמדת מאחוריך ואוספת אותו בדאגה כמעט אמהית. היא לא משחררת אותו עד שאני לא מגיע לשיא. את בולעת.

"היא ממש טובה בזה," אני מתנשף ושוכב שם זמן-מה, מתאושש. מיכל עוזרת לך לקום. את לא מסוגלת להישיר את עיניך לעברה.

מערכה רביעית

שמש נעימה. רוח. מוזיקה קצבית. אנחנו נוסעים ברכב. אני ומיכל צוחקים במושב הקדמי, ואת יושבת מאחור בשתיקה, מביטה מהחלון אל הנוף היערי שחולף על פנינו. באחת הפניות אנו יורדים מהכביש וממשיכים עם דרך עפר ארוכה, עד שהרכב נעצר בפינה מבודדת. אנחנו יוצאים מהאוטו, ואת עורכת את המחצלת ואת סלסלת האוכל שהכנת לפיקניק. את נראית מעט מרוחקת. אני ומיכל משתרעים על המחצלת. שתיכן לובשות שמלות קיציות שמתבדרות ברוח. 

"לא יאמן שזה הצליח," מיכל אומרת לי בחיוך רחב.

"עבודה קשה תמיד משתלמת בסוף," אני עונה.

מיכל שולחת יד אל התיק הקטן שלה ושולפת מתוכו כרטיס אדום. היא מגישה אותו לך. את נוטלת אותו, חסרת הבעה, פרט לסומק שפושה בלחייך, והיא מפשקת את רגליה. היא נראית כל כך יפה, בבריזה הקלילה, בשמלה החושפנית. כשאת זוחלת אליה את יכולה לראות שהיא לא לובשת תחתונים. את נבלעת בין קפלי השמלה וזוחלת קדימה, ומיכל נשענת לאחור על המרפקים ועוצמת את עיניה.

"היא באמת טובה בזה," היא ממלמלת.

"אמרתי לך. רוצה ענבים?" אני שואל, ומגיש לה אשכול מהסלסלה שארזת למעננו. 

מערכה חמישית

צלילי סכו"ם. צלחות. שיחת חולין חסרת משמעות. אנחנו יושבים יחד איתם לארוחת ערב משותפת. זו הפעם הראשונה שאני פוגש את בעלה של מיכל. הוא איש קטן, צנום, פסיבי למדי. לא אומר הרבה. שלושתנו בעיקר מדברים בינינו. את מחמיאה לה על הארוחה. "תודה," היא מחייכת. "אין לי הרבה הזדמנויות לבשל, אז זה כיף לארח אתכם."

בשלב מסוים היא קמה ומניחה את הכלים בכיור, וכשהיא שבה לשולחן, היא נוגעת קלות בכתפי. אני אוחז בידה וקם. "אנחנו הולכים לחדר השינה," אני אומר לך ומלטף את ראשך. "תוכלי לנקות את הכלים בשבילנו?"

הבעת הפנים של בעלה לא משתנה. הוא נותר ישוב במקומו, קפוא, ובקושי טורח לעקוב אחרינו כשאנחנו נבלעים בפרוזדור וסוגרים אחרינו את הדלת. כשאת שוטפת את הכלים אפשר לשמוע אותנו מצחקקים. כשאת מסיימת ושבה לשולחן את מרגישה משהו אוחז בזרועך. את מביטה למטה, ונתקלת בבעל, בידו כרטיס כתום. מבלי להוסיף מילה, את כורעת מולו והוא שולף את האיבר שלו. בשעה שהוא נע בפיך פנימה והחוצה אתם יכולים לשמוע גניחות מחדר השינה. את מנסה לדמיין לאיזה משני החורים שלה אני חודר, ואיך זה היה מרגיש להיות במקומה. הבעל לופת את שיערך ומכתיב את קצב תנועות הראש. את שולחת יד ומצמידה אותה לרטיבות שבמפשעה שלך; את צריכה את זה כל כך. את יודעת שהוא לא יאמר דבר ולא יגלה לאיש כמה פאתטית את יכולה להיות. את משפשפת ועוצמת עיניים; מאזינה לקול נשימותיו של הבעל, שהולכות ונהיות כבדות; ומדמיינת איך זה ירגיש אחר כך, כשהיא תבעל אותך עם הסטרפ-און שלה במרכז הסלון לעיני כולם.