אני אוהב אותן קצת מהוססות. אני אוהב להיות זה שנותן להן יד ולוקח אותן לעולם שרחוק מהשיגרה המשעממת שלהן, מהבעל שהפסיק לגעת בהן כמו שהיה נוגע כשהכירו, מהילדים שצריך להשכיב לישון, מהארנונה ואותן סדרות משמימות בנטפליקס. עולם שבו הן כורעות על ברכיהן במרכז שדה חשוך ומסתכלות למעלה בעיניים בוהקות, חוששות; מבקשות לספוג את הסטירה, את היריקה, האצבעות שנדחפות לפה במורד הלוע בעודן מזילות ריר ללא שליטה. אני אוהב לדעת שרק כמה שעות קודם לכן הן בישלו ארוחת ערב, או דיברו עם אבא שלהן, או ניקו אבק בבית. אני מביט בהן בתאווה בשעה שאני משעין אותן על הרכב החונה ומפשיל את שמלתן, ומצמיד את האיבר שלי לרטיבות שלהן, מחכך מבלי לחדור. אני מחכה לשמוע אותן אומרות את המלים, מבקשות במפורש לחצות את הקוים ולהפוך למשהו שיאוננו עליו למחרת - ואז אני נותן דחיפה קלה ושומע אותן נאנחות ומתמסרות, ואת הרכב זע עם כל תנועת אגן. אני אוהב להריח את הפחד שלהן מהסיכוי הקלוש שאולי מישהו יראה אותן ויבין מה הן באמת וכמה נמוך הן מוכנות לרדת, ולכן אני מקפיד להאט מדי פעם ולבקש מהן לומר שוב מה הן באמת רוצות. כן, אל תחששי, אני מעודד אותן, את יודעת שאת מיוחמת, אני רק צריך שתגידי את זה בקול רם. ויותר מכל אני אוהב להרגיש את החמימות שמתפשטת באזור החלציים שלי ואת ההתכווצויות הבלתי רצוניות של פי הטבעת, בלוטת הערמונית ויתר השרירים הטבעתיים בעודי ממלא אותן בנוזל זרע. את הסימון הזה הן תיקחנה בחזרה הביתה ותזדחלנה איתו בחשיכה לצד שלהן במיטה, לצד בן הזוג שכבר ישן וכלל אינו יודע על ההרפתקאות המופלאות שחוו מבעד למראה, ומה שראו שם.
