אני הכי זוכר את החיוך הרחב שלך כשנפגשנו לראשונה: צחור, לבבי, נעים. את הגומות ואת הקמטים שהתחילו לנכס לעצמם את זויות העיניים שלך, שנצצו בהתרגשות. לא נשאר דבר מאותו החיוך מאוחר יותר בדירה שלכם, כשכרעת על ברכייך על רצפת הפרקט הסקנדינבית שהתקנתם רק שנה קודם לכן, בפה פעור ובמבט מעט מתחנן ומרוכז. אהבת שאומרים לך כמה את טובה, ואהבת את המגע החם והקטיפתי של האיבר הזקור שלי על פניך. היית שיכורה מעט מאלכוהול, אבל שיכורה הרבה יותר מכוח. הוא ישב בצד, בפינה, במבט מיוסר, ואת הגנבת לו מבט חטוף, כאילו מבקשת לומר, "תראה מה אני יכולה לעשות" לפני שפתחת את פיך והעברת את לשונך עלי. אחזתי בשערך ועד מהרה נאלצת להתרכז בתנועות האגן שלי, שלא הותירו לך זמן למחשבות. השתנקת והריר שלך נזל במורד הסנטר. רצית שאכאיב לך. רצית שהוא יראה את זה. שיראה אותך סובלת למעני, כדי שיוכל לסבול למענך.
אהבת ללחוץ על הכפתורים שלו, לראות אותו מתייסר. לראות אותו מתייסר למענך, ליתר דיוק. מה שהתחיל כסוג של משחק התפתח עם הזמן לצורך בלתי נשלט לראות כמה רחוק תוכלי לדחוק בו. זיהיתי את הרעב הזה, משום שחשתי בו בעצמי. הצורך לגרום לאדם אחר לחוות כאב עז, ואז לראות אותו חוזר, מושפל ומובך, כדי לבקש מנה שנייה. אהבת לחשוף את הכפתורים שלו, את החששות והלבטים ואת חוסר הביטחון, וללחוץ עליהם. למשוך אותו עוד צעד ועוד פסע, ואז לגרום לו לעצור ולהביט לאחור ולהבין כמה רחוק הוא כבר השתנה; ואז לבקש ממנו במתיקות, בחיוך התמים שלך, להשתנות רק עוד קצת. לקחת עוד צעד קטן. הרי הוא צעד כל כך הרבה צעדים, מה ישנה עוד אחד?
יותר מאוחר שכבנו על הספה והתגפפנו מולו, עירומים. שלחתי יד אל השולחן, אל עטיפת הקונדום, אבל את עצרת בעדי. "לא, הפעם אני רוצה בלי," אמרת, בקול מספיק רק כדי שהוא ישמע. "אני רוצה שתגמור בתוכי, להרגיש את הזרע שלך ממלא אותי. אני רוצה שתסמן אותי. אני רוצה שינזל ממני וישאיר כתם גדול בדיוק איפה שאנחנו שוכבים, שיזכיר לנו אותך בכל פעם שנשב ביחד לראות טלוויזיה." ידעתי בלי לראות איך המלים שלך קורעות ממנו חלקים, ננעצות בבשר החי. הוא נגע בעצמו כשהייתי בתוכך, וכשמלמלת את שמי שוב ושוב שמעתי אותו מתנשף בכבדות. עצמתי את עיני והתרכזתי בתחושה החמימה, הבשרנית שעטפה אותי, וחשבתי לעצמי כמה את נפלאה וממכרת, וכמה אני מקווה שתתני לי לראות רציתי לראות עד לאן תוכלי לדחוף אותו לפני שיישבר.
