יש מקטע באודיסיאה בו הספינה של אודיסאוס חולפת על פני אי של סירנות, אותן נשים יפות תואר ששירתן הייתה מושכת מלאכים לקפוץ אל מותם במצולות. כדי לשמוע את שירתן בלי למות הוא מבקש מחבריו לקשור אותו לתורן ולאטום את אוזניהם באמצעות דונג, וכך הוא זוכה לשמוע את השירה ולהישאר בחיים. אבל יש בכל זאת משהו מפתה באלטרנטיבה, בלתת לסירנות האלה למשוך אותנו למעמקים, להילחם על שברירים של חמצן בעודנו נזכרים שאנחנו חיים בזרועותיה המנחמות של הסירנה.
וכך, אחרי הסטירות, אחרי האצבעות שנדחפו אל תוך הגרון שלך וגרמו לריר לנזול מזוית פיך, אחרי החגורה שהותירה סימנים אדומים על הישבן הלבן שלך שתצטרכי למצוא דרך להסתיר מחר, את מפשקת את עצמך מולי ומסתכלת בעיני. בוא לתוכי, את לוחשת, תגיד לי שאתה רוצה בי. תגיד לי שאני יותר טובה ממנה; שאתה תחשוב עלי אחר כך, כשתשכב במיטה בלילה לצידה ותאונן על הזיכרון של הרגע הזה. אני מביט בעיניך בעודי שוקע בתוך הקפלים שלך ומרגיש את החום הקורן מתוכך סביבי, מניח לעצמי להיעטף בשירת הסירנה שלך, מוריד את המגננות אותן הקפדתי לתחזק עד עתה ונותן לך את ליטרת הבשר לה את כה רעבה. השרירים שלך מתכווצים סביב האיבר שלי למשמע המלים הללו שאת רעבה לשמוע.
אנחנו מתנשפים ומיוזעים כשאני לוחש לך שאני קרוב לקצה. את כורכת את עצמך סביב הגב שלי ומהדקת אותי אליך, ואני מקמר את גבי ונוזל לתוכך בפעימות אלימות, כאוטיות. "תן לי אותך," את מסננת מבין שינייך. "תן לי את כולך. גמור בתוכי ואל תשאיר לה כלום. אני רוצה שהרגע הזה ייחרט בזיכרון שלנו, כמו קעקוע. שיכאב לנו עכשיו ביחד, כדי שאחר כך נוכל להיזכר כמה רחוק היינו מוכנים ללכת ביחד." אני מהנהן ונכנע, מניח לך לגרור אותי איתך למעמקים, והיוצרות בינינו מתהפכות לרגע קצר שנדמה כנצח.