ישבנו במרפסת בדירה הישנה שלך בשתיקה, על הספה הישנה שאספת מהרחוב ושיפצת וצבעת. היה לך כישרון כזה לסדר דברים, להתאים צבעים, לשזור סיפורים מחפצים; קינאתי בך קצת. אבל באותו הערב לא קינאתי בכלל. הבטתי בנוף הצחיח והקדמוני של הרי יהודה, ונתתי לאצבע שלי בהיסח הדעת להתחפר שם עמוק בפי הטבעת שלך. שכבת על בטנך בחיקי, בשמלה מורמת ותחתונים מופשלים, והסתכלת גם את בשמיים ובכוכבים. הייתה בנו שלווה כזו סטואית. לא היינו צריכים להחליף מילה. האצבע שלי דיברה בשמי, בעודה חודרת אליך ויוצאת החוצה, לוחצת עליך מבפנים, מסתכלת על המבע המזוגג שלך ועל הפה שנפתח ונסגר, בעודך נאבקת בעצמך לא להתחיל להתחכך בי לפני שאתן לך רשות.
האיפור שלך קצת זלג מסביב לעיניים היפות, הירוקות שלך. זה היה הזיכרון היחיד לדמעות שזלגו לך קודם, כשהיד שלי הצליפה בישבן החשוף שלך. שעת הלילה המאוחרת, האורות המעומעמים והגג והמעקה שהסתירו אותך השאירו לשכנים רק מקום לדמיון. נשכת את שפתך ויבבת שם אל תוך הכר בתמהיל של כאב ועלבון. ליד שלי לא היה אכפת מהדוקטורט שלך, או מהעובדה שידעת לנגן איזה אטיוד של שופן, או שיכולת לנקוב בשם של כל עיר בירה באירופה; ואת רק שכבת וספגת והרגשת כיצד את הולכת וקטנה, מתכווצת אל תוך כדור קטן ושוכחת את עצמך. כמו שאהבת.
אחר כך, כשמשהו שבר את הסימטריה של השקט, התיישבת על הירך שלך והתחככת בי ללא תחתונים, תחילה באיטיות ואחר כך בקצב הולך וגובר. לא הייתי צריך להסביר לך שוב את הכללים. לגמור מותר רק תוך כדי שמירה על קשר עין, בצורה מקטינה שכזו. לא היה נראה שאכפת לך, אחרי שהקפדתי לפרק אותך מהאגו הזה שלך שתמיד מפריע. בזמן שגמרת לחצתי על הכפתור ההוא שלך, זה שכל כך רצית ושנאת לבקש; שאלתי אותך, "כמה את פתטית שלי, מאחד ועד עשר?" ואת רעדת ומלמלת באוזני את התשובה שוב ושוב.