האגו הוא האויב; זאת אחת העצות המרכזיות שנתן מרכוס אורליוס בספרו הקטן, Meditations, לפני כאלפיים שנה. אורליוס, שהיה קיסר רומאי - והאדם החזק בעולם בשלב מסוים - גם היה אחד מהפילוסופים הסטואיים החשובים בהיסטוריה. קצת כמו מרסלוס וואלאס אלפיים שנה אחריו, שאמר "Fuck Pride," לברוס וויליס בספרות זולה, כשהוא מסביר לו איך לסיים את הקריירה הכושלת שלו באיגרוף ולזכות בבחורה ובכסף בעת ובעונה אחת. ברוס וויליס כמובן לא מצליח להכניע את האגו שלו ובמשך מחצית מהסרט נאלץ לשלם את המחיר. עבור חלקנו, אגו גורם לנו להתקשות לקבל את מקומנו ואת מה שטוב עבורנו, אפילו לשנוא את עצמנו. במילותיו של ריינהולד ניבור, "אלי, תן לי את הכוח לקבל את הדברים שאין לי שליטה עליהם, את האומץ לשנות את הדברים שאוכל, ואת החוכמה להבדיל בין השניים."
היא התקשרה אלי וסיפרה לי שהוא מזעיף פנים כבר שבוע. קצר. רבו פעם אחת - לא משהו גדול, רק על קניות ובישולים. אבל היא ידעה שכבר מתאספים להם ענני סערה, גם אם היא לא יכולה לראות אותם. "בוא," היא אמרה. היא לא הייתה צריכה להסביר. הבטתי בלוח השנה ובשעון וחישבתי בראשי, ואז אמרתי בקצרה, "שמונה?" השיחה הייתה עניינית. היא לא ציחקקה את הצחוק הקטן והפלרטטני שלה. הנשיקה שלנו כשנכנסתי בדלת הייתה חמה אבל קצרה. כשהרמתי את מבטי ראיתי אותו יושב בסלון, מסתכל באיזו תוכנית בטלוויזיה, מעמיד פנים למען עצמו.
"אני נכנס להתקלח," אמרתי בקול רם מספיק כדי שישמע. "חכו לי בחדר השינה."
כשיצאתי מהמקלחת, עטוף במגבת, גיליתי שהיא עמעמה את האורות בבית. מצאתי אותם בחדר השינה, עירומים: אותה יושבת על קצה המיטה, ואותו כורע על ארבע במרכזה, בכיסוי עיניים. יום יבוא וניפטר גם מהכיסוי, אבל בינתיים ידעתי שזה קשה לו מדי. אגו צריך לדעת לשבור בחתיכות קטנות, אחת בכל פעם, אחרת הוא מתפורר לך בין הידיים. נתתי למגבת להחליק על הרצפה והתמקמתי מאחוריו. היא הגישה לי את חומר הסיכה ומרחה ממנו על האיבר שהיה בשלבי התקשחות מתקדמים.
"מאיה אמרה לי שהיה לכם שבוע קשה. שהיה לך שבוע קשה."
הוא שתק.
"זה קורה. במיוחד בשלבים הראשונים. בחודשיים הקרובים אבוא על בסיס שבועי. אני חושב שזה יעשה לשניכם טוב," אמרתי.
נצמדתי אליו מאחור וחיככתי בו את האיבר הקשה; ואחר כך הצמדתי את הראש אל פי הטבעת שלו.
מאיה ליטפה את ראשו. "תגיד לו," לחשה.
החזה שלו עלה וירד, וניכר שמתחולל בו איזה מאבק פנימי. המתנתי בסבלנות. הוא ידע מה עליו להגיד. ידה העדינה של מאיה החליקה במורד גבו, מנחמת אותו.
"תודה ש - " הקול שלו נסדק לרגע, והוא נעצר והתנשם. "תודה שאתה מזכיר לי את המקום שלי."
הכרתי גברים כמוהו. הם תמיד רוצים להגיע לתחתית אבל לא יכולים להגיע לשם לבד. האגו מוביל לתיסכול, התיסכול הופך לכעס, והכעס מתנקז לשלוליות מפעפעות של רעל שנספג ביום-יום, גורם להם לפקפק בעצמם ובסובבים אותם. יש להוביל אותם בעדינות, שלב אחר שלב, כמו חיה פצועה, למקומם הטבעי. לגרום להם להבין שאין שום עלבון או פחיתות כבוד בלשרת את מטרתם. פאק פרייד.
"אין בעד מה," אמרתי, ובאיטיות החדרתי אליו את האיבר הזקור, המשומן. הוא פלט גניחה חנוקה ונאחז בסדינים. החלקתי פנימה עד שחשתי באשכים שלי כנגד שלו; עצרתי והנחתי לו להתרגל לתחושת המלאות.
בעלתי אותו שם על המיטה שלהם; איפה שהם שכבו בלילה של יום החתונה שלהם. איפה שהזרע שלי מילא את אשתו בפעם הראשונה, בשעה שהוא ישב על הכיסא בפינה ונגע בעצמו. נתתי למשקל גופי להכריע אותו, והוא השתטח אט אט על הבטן ונאנק בקצב שהכתיבו תנועות האגן שלי. היא הסתכלה עלינו בעיניים נוצצות וליטפה את שנינו לסירוגין. אל תילחם בזה, היא אמרה, תן לו לגמור בתוכך. אתה צריך את זה. אנחנו צריכים את זה. קולה היה מנחם, רך, אבל המלים שלה ננעצו בו כמו פיגיונות קטנים, מרסקים אותו לאט בדיסוננס מבלבל של חמלה ואכזריות. כך זה נעשה, חשבתי לעצמי. סטירה וליטוף, ליטוף וסטירה. עד שהקליפה הישנה שלהם איננה עוד, והם יכולים סוף סוף להפסיק לשנוא את עצמם.
כשגמרתי בתוכו נותרתי בפנים עד שהפסקתי לפעום, וכשנשלפתי הותרתי אחרי חור פועם ושובל דק של זרע. הנהנתי לעברה, והיא כרעה מאחוריו והצמידה אליו את לשונה, מעסה ומנקה את האזור. זה היה הטקס הפרטי שלהם. סטירה וליטוף. הוא שכב שם ללא תנועה, נותן לאבק לשקוע, להבנה לחלחל. לא הפרעתי לאינטימיות שלהם. חמקתי בשקט מהחדר וניגשתי למטבח כדי להכין לעצמי משהו לשתות.
חודש לאחר מיכן הוא עמד במרכז הסלון, במכנסיים מופשלים, ואני מאחוריו. היא עמדה מולו וליטפה את פניו. כיסוי העיניים היה מונח על הרצפה למרגלותיה. היא נשקה לו ברכות, ואז התרחקה מעט ואיזנה את הנייד שלה, לפני שצילמה אותי מטלטל את עולמו.
